אנדרטת הניצחון בנתניה - אתר לאומי לציון ניצחון הצבא האדום על גרמניה הנאצית. ישראל פרקר, מתוך אתר פיקיויקי

אדריכלות

קירות מרפאים: מה האדריכלות יודעת על טראומה קולקטיבית

מחקרים בינלאומיים עדכניים מגלים שהסביבה הבנויה יכולה לעשות הרבה יותר מלשמש רקע לאבל. תאורה, חומרים, פריסת חלל ואפילו מיקום האנדרטה משפיעים על האופן שבו קהילות מעבדות טראומה ומוצאות דרך לצאת ממנה

מערכת בית ונוי

7 דקות קריאה

שתי דקות בלבד אנחנו עומדים בצפירה, בדממה ובאבל, לזכרם של הנופלים. אחר כך אנחנו ממשיכים בחיינו, נעים במרחב הפיזי שסובב אותנו. אנחנו נעים ברחובות העיר, בפארקים, בבתי הספר, במרכזי הקהילה. האם הסביבה הזו יכולה לקחת חלק פעיל בריפוי טראומה קולקטיבית, לפעול בתוכה ולא רק לשמש לה רקע שקט? זאת השאלה שחוקרים ואדריכלים בעולם שואלים בשנים האחרונות יותר ויותר.

השאלה הזו, שנשמעת אולי פילוסופית, הפכה בעשור האחרון לענף מחקרי ממשי בצומת שבין אדריכלות, מדעי המוח ופסיכולוגיה סביבתית. שמו Trauma-Informed Design, עיצוב מודע-טראומה. ולישראל של היום, חברה שצוברת שכבות על שכבות של טראומה, יש סיבה טובה לשים לב.

האנדרטה לזכר הנופלים בקרבות תל מוטילה, מושב אלמגור

צילום: זאב שטיין, מתוך אתר פיקיויקי

מה יודע המרחב?

נקודת המוצא של התחום פשוטה, אבל השלכותיה מרחיקות לכת. עיצוב מודע-טראומה מכיר בכך שהגוף זוכר. אנשים שחיו אירועים טראומטיים נושאים עמם תגובות בלתי רצוניות לסביבה, פלאשבקים המופעלים בגירויים חושיים - טריגרים. תאורה חריפה, מעברים צרים, חוסר שליטה על הסביבה המיידית, חוסר נראות ויזואלית, כל אלה יכולים להפוך מרחב ניטרלי לטריגר פעיל. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שתקני הבנייה המקובלים כמעט ואינם מתייחסים לממד הזה, ושמדיניות הנגישות מתייחסת אולי לרמפות ולשילוט מכוון, אך מחמיצה את ההתייחסות הרגשית והפסיכולוגית של המרחב כולו.

המענה האדריכלי, לפי המחקר הנצבר, מתורגם לבחירות קונקרטיות. פריסות פתוחות שמאפשרות נראות ויוצרות תחושת שליטה, גישה לאור טבעי, חומרים מישושיים שמעוררים תחושת נורמליות ושגרה, נקודות מילוט ברורות וחיבור לסביבה החיצונית. כל אלה כלים טיפוליים ממשיים, כך עולה ממחקר שפרסמה בשנת 2025 קבוצת חוקרים מאוניברסיטת לובלין, שבחנה את מרכז השיקום "Unbroken" בלבוב שנבנה תוך כדי המלחמה האוקראינית.

שיעור מלבוב

המרכז בלבוב הוא אחת הדוגמאות המתועדות היטב בספרות המקצועית לאדריכלות פוסט-טראומטית בזמן אמת. החוקרים ערכו סקר בקרב 45 מטופלים ועובדים ומצאו שפריסה מבוזרת של החללים, גישה רחבה לאור יום ושימוש בעץ CLT, חומר בעל חמימות מישושית וויזואלית, יצרו תחושת היכרות ויומיומיות שנתפסה על ידי המשתקמים כגורם מרפא בפני עצמה. ממד חשוב שצף בסקר היה הכבוד. המרחב דיבר על יכולת ועצמאות. כשאדם שחווה טראומה נכנס למרחב המתוכנן מתוך הכרה בפגיעה שלו, הוא חווה הכרה. וההכרה, כך מסתבר, היא עצמה שלב בתהליך הריפוי.

אנדרטה היא לא רק שיש

היבט אחר לגמרי של השאלה הוא מרחבי הזיכרון. אנדרטאות נבנות מזמן קדם, אבל מחקר שפורסם בשנת 2022 באוניברסיטת אולבורג הציע זווית חדשה לניתוח הממד הריפויי של האנדרטאות. במחקר נבחן כיצד בחירות חומריות קונקרטיות, הציר האנכי לעומת האופקי, מרחב סוחף לעומת מרחב מפריד, אלמנטים רב-חושיים ושימוש בשמות, מעצבות בפועל את החוויה הרגשית של המבקר. המסקנה שעלתה היא ששיש אנדרטאות שמאפשרות בו-זמנית שני תהליכים שנראים כמנוגדים. חיבור לזיכרון מצד אחד, ופרידה מהכאב מצד שני. הן מזמינות את המבקר להיות עם האובדן ובה בעת פותחות דרך לצאת ממנו.

צילום: shutterstock

הדוגמה הנורווגית של האי אוטויה, שם נרצחו 77 בני אדם ב-2011, ממחישה את הדילמה האדריכלית. האדריכלים שתכננו מחדש את האי בחרו להרוס את המבנים שבהם אירע רוב הטבח. בטיעונם, השארת הבניינים עלולה הייתה להפוך את המקום למוקד עלייה לרגל לאבל ולמנוע ממנו לחזור לחיים. האנדרטה הוצאה אל מחוץ לאתר, והאי עצמו שוקם מתוך רצון להצהיר שהרוצח נכשל במשימתו.

אתר ההנצחה לחללי הפיגוע בצומת בית ליד, צומת השרון

מה עושים עם טראומה שעדיין לא נגמרה?

אחד האתגרים הייחודיים שישראל מציבה בפני התחום שמחבר בין אדריכלות לריפוי טראומה הוא בהמשכיות של הטראומה. רוב המחקר הבינלאומי עוסק בשיקום שלאחר טראומה, מרחב שנבנה אחרי שהאירוע הסתיים. ישראל של 2026 מתכננת ובונה בתוך טראומה מתמשכת, שאין לה עדיין שלב "אחרי". מחקר שנעשה בליטא על שיקום שכונות שנבנו בתקופת הכיבוש הסובייטי הצביע על כך שתכנון דרך עדשת הטראומה מחייב לחשוב מחדש על הכלים עצמם לפני שמגיעים לשרטוט. הוא מחייב בניית אמון עם הקהילה, יצירת מרחבי ביטחון פסיכולוגיים, ותפיסה שבה שיתוף הציבורי עצמו הוא חלק מהריפוי.

מצפה לזכר התצפיתניות ממוצב נחל עוז, שנפלו בשבעה באוקטובר

צילום: זאב שטיין, מתוך אתר פיקיויקי

הפשטות האפשרית של המסקנות מהמחקר הבינלאומי, אור טבעי, חומרים חמים, פריסות פתוחות, שליטה בסביבה, עלולה להטעות אותנו כך שנחשוב שמדובר בטרנד עיצובי. המחקר מציע פרספקטיבה אחרת לגמרי. מדובר בהכרה בסיסית שהאדם שנכנס למרחב הוא גוף שחווה, זוכר ומגיב. כשאדריכל מתכנן בית ספר בשדרות, אולם קהילתי בקיבוץ שסבל אובדן וכאב או מרחב ציבורי בעיר שמלקקת את פצעיה, הוא מתכנן גם עבור הזיכרון הגופני של המשתמשים, גם אם לא תמיד מנסח זאת כך. התחום הצומח של עיצוב מודע-טראומה מציע לו כלים לעשות זאת במודע.