"כשאת הלקוחה של עצמך אין מקום לתירוצים או לפשרות"

בפנטהאוז בקומה ה-16 באזור השפלה, המשקיף לנוף פתוח עד קו האופק והים, עמדה ליאת זליג בפני אחד האתגרים המוזרים שיש בעבודתה כמעצבת פנים: הלקוחה שלה הייתה היא עצמה.

הדירה נרכשה חדשה מקבלן, משתרעת על כ-150 מ"ר ומוסיפות לה שתי מרפסות רחבות. היא הייתה גדולה, מוארת ויעילה. אבל מבחינת זליג, חסרה בה התכונה החשובה ביותר. "החזון היה ליצור בית שמשלב אלגנטיות נינוחה עם פונקציונליות יומיומית. מקום שהוא יפה ומעורר השראה, אבל בעיקר נעים לחיות בו".

היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. ואולי בגלל זה, כפי שהסבירה אחר כך, המשימה הייתה יותר עמוקה מכפי שציפתה.

הבחירה הראשונה שהכתיבה את שאר הבית הייתה העץ. הוא נכנס למטבח, לפינת האוכל, לחדרי השינה ולמערכות הנגרות הרבות שתוכננו במיוחד לצורך הפרויקט. "העץ מחמם את החלל, מרכך את הקווים המודרניים ומחבר בין החללים לשפה אחת שלמה", אומרת זליג.

אחד השינויים המשמעותיים נעשה בחלל הציבורי: הקיר שתחם את המטבח בוטל, ומה שהיה שלושה חדרים נפרדים הפך למרחב אחד פתוח ורציף. המטבח עצמו תוכנן בפורניר אלון בגוון חם, במרכזו אי גדול שמשמש הן כמשטח עבודה והן כמקום ישיבה יומיומי. משטח בהיר מייצר ניגוד לעץ, כיסאות נירוסטה מוסיפים חומר שונה, ומעל האי תלוי גוף תאורה פיסולי. שולחן האוכל יוצר במיוחד מעץ מלא ונצבע באותו גוון של המטבח, כך שהאזורים מרגישים רצף אחד ולא שני חדרים שהצמידו ביניהם.

בסלון הכניסה זליג מעט יותר צבע: ספה בגוון ירוק-זית הפכה לעוגן הצבעוני של החלל, ושטיח וינטג' מוסיף עומק. קיר הטלוויזיה תוכנן עם קימור עדין שמרכך את הקווים הישרים, ומתחתיו ממשיכה יחידת נגרות מעץ.

אחת הדוגמאות הממחישות ביותר את השיטה שבה עובדת זליג היא מה שקרה לשירותי האורחים. הם תוכננו מקורית ליד הכניסה, ובוטלו. במקומם נולדה יחידת נגרות שמשלבת בפנים אחסון רב, יחידת מיזוג, מקפיא נוסף סמוי, ספסל לפינת האוכל ומדפים פתוחים לפריטי נוי. יחידה אחת, חמש פונקציות. זו הגישה שחוזרת על עצמה בכל הבית: במקום לצרף רהיטים ופתרונות אחסון נפרדים, הנגרות תוכננה כחלק מהחללים עצמם.

גם בחדר הכביסה, שנוטים לעזוב אותו מחוץ לשיחה העיצובית, בחרה זליג להכניס אחסון נגרות שמסתיר ציוד וחומרי ניקוי, לצד פתרונות לשואב הרובוטי ולכביסה. "אין סיבה שדווקא המקומות שבהם מתנהלת השגרה האמיתית של הבית יישארו מחוץ לסיפור העיצובי", היא מסבירה.

לכל אחד מהילדים, בני 4, 8 ו-10, נבנה חדר בעל אופי משלו. הבן הבכור קיבל סביבת שינה על במה עם מגירות אחסון, שולחן מחשב וספרייה. לבת האמצעית נוצרה נישת שינה עטופה בעץ אלון. הצעיר ביותר קיבל חדר עם קיר טיפוס מעץ בירץ' (birch) וספריית ילדים נגישה. שלושתם על בסיס נקי שיוכל, לדברי זליג, להתבגר יחד עם הילדים.

המרפסת הרחבה, שבשטח 150 המ"ר אינה עיקר הבית אלא הרחבה שלו, תוכננה עם רצפת אבן טבעית ואדניות ברזל שיוצרו במיוחד לפי מבנה הקיים. הצמחייה שנשתלה בהן הפכה את המרפסת למעין גינה בגובה, שממשיכה את הבית החוצה.

"לעבור תהליך כזה שבו את גם המעצבת וגם הלקוחה זו חוויה יוצאת דופן, אינטנסיבית ומלמדת", אומרת זליג. "כשאת הלקוחה של עצמך אין מקום לתירוצים או לפשרות. כל החלטה, מפרופורציה של קיר ועד גוון של פורניר, היא בחינה מחודשת של הזהות המקצועית שלך."

ובסוף, מה שנבנה הוא לא בית מושלם, אלא בית אמיתי. "לא רציתי בית 'קטלוגי' אלא אישי, כזה שמספר את הסיפור שלנו. משפחה צעירה עם שלושה ילדים, חיים אמיתיים ויומיום מלא תנועה".