לינה בו ברדי, 1978. צילום: Bob Wolfenson. © Institute Lina Bo and P.M. Bardi / Bob Wolfenson

אדריכלות

"האדריכלות צריכה לייצר שפע מתוך מחסור"

לינה בו ברדי האמינה שהשירה נמצאת בחפצים שזרקו לפח. תערוכה ראשונה בסין מציגה את חייה ויצירתה של האדריכלית האיטלקית-ברזילאית שהגדירה מחדש מה זה מרחב ציבורי

זוהר שחר לוי

3 דקות קריאה

08-09-2026

רוצים להיות הראשונים לדעת מה חדש בעולם העיצוב? הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של בית ונוי.

ב-1963 ניצבה לינה בו ברדי מול חפצים שאספה בשווקים ובבתים ברחבי בהיה, צפון-מזרח ברזיל: נרות שנוצקו מפחיות שימורים, קומקומים שחוברו מפסולת מתכת ובגדים שנתפרו משקים. היא הניחה אותם בתצוגה לא כעדות לעוני אלא כהוכחה להמצאה. לתערוכה שאצרה קראה "נורדסטה", ובמרכזה מושג שיתווה את כל שנות פעילותה מאז: ציוויליזציית ההישרדות.

מתוך התערוכה, באדיבות תחנת הכוח לאמנות, שנגחאי

עכשיו, 63 שנים אחר כך, התערוכה שנפתחה בתחנת הכוח לאמנות בשנגחאי מביאה את האישה הזו לסין בפעם הראשונה. "פואטיקה של ההישרדות" היא פרויקט מרכזי בשנת התרבות סין-ברזיל לשנת 2026, ונסגרת ב-25 באוקטובר.

בית הזכוכית, סאו פאולו, 1951. צילום: Peter Scheier. © IMS / Institute Lina Bo and P.M. Bardi / Peter Scheier

אל הגלות

לינה בו ברדי נולדה ברומא ב-1914, בוגרת לימודי אדריכלות שראתה את הסטודיו שלה במילאנו תחת הפצצה במלחמת העולם השנייה. בתגובה היא לא חזרה לשולחן השרטוטים, היא חזרה אל העיפרון. עבדה בעשרות מגזינים, כיהנה כעורכת-משנה ב"דומוס", וייסדה מגזין אוונגרדי משל עצמה. ב-1946 עברה עם בעלה פייטרו מריה ברדי להתגורר בברזיל, ומשם החלה הקריירה שהפכה אותה לאגדה.

פנים המתחם הספורטיבי, SESC פומפייה, סאו פאולו, 1986. צילום: Marcelo Ferraz. © Institute Lina Bo and P.M. Bardi / Marcelo Ferraz

פרויקט הבית הראשון שלה, "בית הזכוכית", פרש קירות שקופים בין פנים לבין הנוף הטרופי כך שהמבנה נראה צף בין העצים. ה-MASP, מוזיאון סאו פאולו לאמנות, הרים את המסה הבנויה על מתקן אדיר וצבוע אדום כך שהרחבה מתחתיו הפכה לכיכר ציבורית פתוחה. ב-SESC פומפייה, מפעל נטוש, היא לא הרסה דבר, היא פתחה חלונות בצורת מערות בתוך קירות הבטון וניגרה מים לרצפה, כדי שהחיים היומיומיים ימצאו את הדרך לחגוג בתוך החומר הגולמי.

פנים בית הזכוכית, סאו פאולו, 2001. צילום: Nelson Kon. © Institute Lina Bo and P.M. Bardi / Nelson Kon

תשע תחנות

העיצוב של תערוכת שנגחאי, מבית משרד אופן ארכיטקצ'ר, לוקח את הרעיונות האלה ומשיל אותם מחדש. בד פשתן חצי-שקוף זורם ברצף דרך כל הגלריה, מחלק אותה לתשע אזורים ומשמש בו-זמנית כמשטח הקרנה וכקיר רך לתלייה. הבד תופר יחד שרטוטים, סקיצות, מודלים, תצלומים היסטוריים וסרטוני ארכיון שעוקבים אחרי ארבעה צירים מרכזיים: אדריכלות, ריהוט, אמנות עממית וכתיבה. בלובי הכניסה שוחזרה הבריכה הפנימית מ-SESC פומפייה, מרחב שמזמין להישאר ולא לעבור.

גלריית ה-MASP, סאו פאולו, 1969. צילום: Paolo Gasparini. © Institute Lina Bo and P.M. Bardi / Paolo Gasparini

האוצר רנאטו אנלי, סגן-נשיא מוסד ברדי ופרופסור לאדריכלות בסאו פאולו, קבע שתערוכה זו היא הפעם הראשונה שסדרת "אדריכלות ועיר" של תחנת הכוח לאמנות מתמקדת באדריכלית אחת מאמריקה הלטינית ובאישה.

לינה בו ברדי בזמן התקנת תערוכה, 1959. צילום: Miroslav Javurek. © Institute Lina Bo and P.M. Bardi / Miroslav Javurek

לינה בו ברדי נפטרה ב-1992. ב-2021 קיבלה מהביאנלה לאדריכלות בוונציה פרס אריה הזהב לכבוד הישגי חיים, על עבודה ש"מביאה אדריכלות, טבע, מגורים וקהילה יחד". מי שרואה את הצילומים של בית הזכוכית, של הרחבה הפתוחה של ה-MASP, של הבטון המחורר של פומפייה, מבין שהפרס הגיע מאוחר אבל לא מאוחר מדי.