דורית סלע וניצן הורוביץ: שני משרדים עצמאיים ופרויקטים משותפים נבחרים

דורית סלע, בעלת משרד לאדריכלות ועיצוב, וניצן הורוביץ, מעצב פנים, חיים יחד וחולקים משרד רחב ידיים, שבו עובדים זה לצד זה אנשי הצוות של שני המשרדים. עם זאת כל אחד מהם ממשיך להוביל פעילות עצמאית, עם עובדים, לקוחות, פרויקטים וזהות מקצועית משלו.

יש זוגות שמקפידים להשאיר את העבודה מחוץ לבית, מתוך חשש שהגבולות ייטשטשו. אחרים מגלים שהיצירה המשותפת היא חלק בלתי נפרד מהקשר. אצל סלע והורוביץ התשובה נמצאת במקום מעניין באמצע. הסוד שלהם הוא היכולת לשמור על שתי קריירות מובחנות ולבחור בדיוק את הרגעים שבהם נכון להפגיש ביניהן.

השניים הכירו דרך ענף האדריכלות והעיצוב, העולם שבו שניהם חיים ופועלים. ההיכרות נולדה במהלך עבודה על פרויקט משותף, אחרי יותר מ־15 שנות קריירה עצמאית של כל אחד מהם, והקשר המקצועי התפתח גם לזוגיות. מאז הם עובדים לעיתים יחד ולעיתים בנפרד, בהתאם לאופיו ולצרכיו של כל פרויקט.

"הרבה אנשים חושבים שאם אנחנו זוג, אנחנו עובדים על כל פרויקט יחד", אומר הורוביץ. "בפועל, בדיוק להפך. אנחנו בוחרים בקפידה את הפרויקטים המשותפים שלנו. אם אנחנו מרגישים שכל אחד מאיתנו יביא ערך אמיתי, כזה שהשני לבדו לא היה מביא, אנחנו עובדים יחד. אם לא, כל אחד ממשיך להוביל את הדרך שלו".

הבחירה הזו אינה מובנת מאליה. שיתוף פעולה נתפס לעיתים כיתרון כמעט אוטומטי, אבל אצל סלע והורוביץ הוא אינו נקודת המוצא. הם אינם מחלקים את הפרויקטים לפי גודלם או לפי רמת היוקרה שלהם, וגם לא מחליטים מראש שבתים פרטיים שייכים לאחד וחללים מסחריים לאחר. השאלה היא האם נוכחותם של שניהם אכן תוסיף לפרויקט רובד שלא היה מתקבל בדרך אחרת.

"בסופו של דבר, אנחנו לא שואלים אם זה פרויקט גדול או קטן", מסבירה סלע. "אנחנו שואלים אם החיבור בינינו ישפר את התוצאה. יש פרויקטים שבהם ברור לנו כבר בתחילת הדרך ששתי נקודות המבט דרושות, ובאחרים האדם הנכון ביותר להוביל הוא רק אחד מאיתנו. יש בינינו מספיק אמון כדי לדעת גם מתי לעבוד יחד וגם מתי לפנות מקום".

ה-DNA המקצועי של דורית סלע מתחיל באדריכלות עצמה. משרדיה מתמחים בתכנון ובעיצוב של בתים פרטיים ודירות, מתוך תפיסה המחברת בין החשיבה האדריכלית, השפה האמנותית ואורח החיים של הדיירים. בעבודותיה של סלע חוזרת ההתייחסות לבית כאל מערכת שלמה, הפרופורציות, העמדת המבנה, כניסת האור, התנועה בין החללים והקשר שבין הפנים לסביבתו. בפרויקט משותף תואר בית שתוכנן עבור משפחה שביקשה סביבה הרמונית וזורמת, כזו המכבדת את הקרקע ואת האור הטבעי החודר אל חלקי הבית. התיאור הזה מייצג היטב את נקודת המבט שלה, אדריכלות שמתחילה במבנה, במקום ובאיכות החיים שהוא מסוגל לייצר.

אצל ניצן הורוביץ נקודת המוצא היא עיצוב הפנים כחוויה אנושית ורגשית. משרדו עוסק בדירות ובבתים, לצד משרדים, חללים מסחריים ואולמות תצוגה, והעבודה שלו נעה בין המרחב הפרטי לחוויה הציבורית. בעבודותיו בולטת ההתייחסות לאופן שבו החלל עוטף את האדם, חלוקת האזורים, החומרים, האמנות, התאורה והיכולת לפתוח ולסגור חלקים שונים בהתאם לצורכי החיים. כך, למשל, בדירה שתכנן במגדל עירוני חולק המרחב לאגפים שניתן לפתוח ולסגור לפי הצורך, תוך יצירת בית חם שמעניק מקום מרכזי לאוסף האמנות של בעלת הבית.

סביבת העבודה המשותפת שלהם משקפת את אותה עצמאות לצד קרבה. אנשי הצוות של שני המשרדים עובדים בחלל אחד, אך לכל משרד פרויקטים, אחריות מקצועית ולוחות זמנים משלו. הקרבה מאפשרת לרעיון לעבור משולחן אחד לאחר, לשרטוט לקבל עוד זוג עיניים ולשיחת מסדרון קצרה להתפתח לסיעור מוחות. עם זאת, היא אינה מטשטשת את הגבולות או הופכת כל משימה למשותפת.

את הדרך שבה שתי הזהויות המקצועיות נפגשות אפשר לראות בשלושה פרויקטים שונים מאוד שעליהם חתמו יחד.

אחד מהם הוא דירתם של דורין דותן פרקש ובעלה. בני הזוג פנו לסלע ולהורוביץ כדי להפוך דירת קבלן סטנדרטית לבית נעים ומכיל, בעל תחושה של חופשה במלון בוטיק. התוצאה הוגדרה כ"מטרו סטייל", שילוב של סגנונות, גוונים רכים, טקסטורות עשירות, קירות מעוגלים ואלמנטים בעלי אופי מחבק. במקום להסתפק בהלבשת הדירה, השניים יצרו בה זהות חדשה ורכה יותר, שנועדה לשרת חיי משפחה ואירוח ולא רק להיראות מרשימה בצילומים.

דוגמה אחרת היא הפרויקט במנהטן, שבו תכננו וליוו במשך כשלוש שנים בניין מגורים בן 11 קומות, הכולל 44 דירות לצד החללים הציבוריים. העבודה מעבר לים חייבה אותם לפתח שפה שתתאים להקשר העירוני, החברתי והתרבותי של ניו יורק, ולשלב בין יוקרה אורבנית לפונקציונליות הנדרשת מחיי היומיום במנהטן.

הפרויקט השלישי הוא וילה בשטח בנוי של כ-350 מ"ר, על מגרש בן שני דונמים במרכז הארץ. סלע והורוביץ הובילו יחד את האדריכלות ואת עיצוב הפנים במשך יותר משלוש שנים, ותיארו את הבית כ"קנבס המושלם", מבנה שנועד לאפשר למשפחה העתידית להיכנס אליו וליצור בו את חייה.

כל אחד מהפרויקטים דרש סוג אחר של דיאלוג, אבל שיטת העבודה מאחוריהם דומה. לפני שהם מחליטים לאחד כוחות, הם בוחנים אם הפרויקט זקוק לשתי נקודות מבט, אם הדיאלוג ביניהם יצליח לפתוח אפשרויות חדשות ואם כל אחד מהם אכן מביא אליו ידע וניסיון שאינם נמצאים כבר על השולחן.