וואבי-סאבי: למה כולם רוצים עכשיו עיצוב יפני?

מדפים ריקים, חומרים טבעיים ומרחב שמאפשר לנשום - האסתטיקה היפנית כבשה את אמריקה ומשם הדרך לבתים הישראליים הייתה קצרה

זוהר שחר לוי

6 דקות קריאה

14-06-2026

רוצים להיות הראשונים לדעת מה חדש בעולם העיצוב? הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של בית ונוי.

בשנת 2019 יצאה מארי קונדו לסיבוב הופעות שלא תכננה. היא פרסמה ספר על סידור הבית, הספר הפך לסדרת נטפליקס, והסדרה יצרה תופעה שאמריקאים קראו לה, בפשטות, "לעשות קונמארי". בבתים ברחבי ארצות הברית אנשים ישבו על הרצפה, הוציאו את תכולת הארון, ושאלו על כל חולצה, על כל ספל, על כל מגבת - האם זה מצית שמחה? אם לא, לזרוק. השיטה הייתה יפנית, הטקסיות הייתה יפנית, ומשהו בה נגע בעצב חשוף מאוד אצל האמריקאים: הבית עמוס מדי, החיים עמוסים מדי, וצריך רשות של מישהו מבחוץ כדי להתחיל לרוקן.

מארי קונדו, צילום: shutterstock

קונדו לא הייתה תופעה מבודדת אלא הסימן הראשון לגל עמוק יותר שממשיך לגדול עד היום. האסתטיקה היפנית, הפשטות שלה, החומרים הטבעיים, הריק המכוון, הכל חלחל לתעשיות שלמות ברחבי ארצות הברית. מותגי טיפוח אימצו אריזות נקיות מטקסט. חברות רהיטים בנו קולקציות שלמות סביב עץ בהיר וקווים ישרים. מעצבי פנים החלו לדבר על ג'אפנדי, שילוב של האסתטיקה היפנית עם הסקנדינבית, כשפה עיצובית מוגדרת שיש לה שם ויש לה עקרונות.

צילום: Filiz Elaerts

היופי שבחוסר השלמות

העיצוב היפני לא הגיע לעולם כסגנון דקורטיבי שניתן לאמץ או לוותר עליו. שני המושגים המרכזיים שעומדים בבסיסו - מא ווואבי-סאבי - מגיעים מהבודהיזם, מהזן ומהשינטואיזם, ולא תורגמו לעיצוב בשלב מאוחר יותר אלא תמיד היו חלק בלתי נפרד ממנו.

המא הוא המרחב שבין הדברים. ההפסקה בין שתי מילים. הדממה לפני שהמוזיקה מתחילה שוב. בחלל שמתוכנן לפי עיקרון המא, הריק הוא נקודת ההתחלה של התכנון ולא מה שנשאר אחרי שמסדרים את הרהיטים. שואלים קודם מה באמת נחוץ, ורק אחר כך מוסיפים, בזהירות ובמינון.

צילום: shutterstockהוואבי-סאבי הוא היופי שבחוסר השלמות. הקרמיקה שנסדקה ותוקנה בזהב. העץ שמזדקן ומשנה גוון. הבד שמציג את מרקמו בגלוי. ביפן לא מחביאים את עקבות הזמן על חומרים אלא מדגישים אותם, כי הם מה שהופך אובייקט לאמיתי. שני העקרונות האלה קשים לשכפול, ואפשר לצייר קיר לבן ולהניח עליו ענף יחיד ולקרוא לזה "יפני", אבל זו דקורציה, לא פילוסופיה. ההבדל ניכר בחלל: בית שתוכנן לפי עקרונות יפניים אמיתיים מרגיש אחרת גם לפני שמבינים למה.

צילום: shutterstock

הפלישה לישראל

מהאמריקאים שישבו על הרצפה עם תכולת הארון ועד לסלונים הישראלים של 2026, המרחק היה קצר מהצפוי. אחרי שנים של מגבלות טיסות ורשימות יעדים מצומצמות, יפן הפכה לאחד היעדים הרצויים ביותר בקרב ישראלים, וההיכרות עם התרבות גדלה דרך אנימה, מסעדות ראמן, מוצרי טיפוח יפניים ואסתטיקה דיגיטלית. הטבעי הוא שהיא הגיעה גם הביתה, ומעצבי פנים ישראלים מדווחים על גידול בפניות של לקוחות שמבקשים חללים נקיים, חומרים טבעיים ופחות עומס ויזואלי.

המטבח הישראלי פועל בעצימות גבוהה והבית הישראלי מאחסן הרבה, והשאלה איך מינימליזם יפני מסתדר עם המציאות הזו היא שאלה לגיטימית שמעצבים שעובדים בסגנון נשאלים עליה תדיר. הפתרון שמתגבש אינו לרוקן אלא לסדר: אחסון חכם בתוך קירות, נגרות מותאמת וחדרי אחסון ייעודיים שמאפשרים לחלל המרכזי להישאר נקי. המינימליזם היפני לא דורש שיהיה לך פחות אלא הוא דורש שמה שיש לך יהיה במקום.

צילום: shutterstock

כבר לא טרנד

ב-2026 הג'אפנדי כבר לא טרנד אלא שפה עיצובית מבוססת שמותגים גדולים, מלונות יוקרה ופרויקטי נדל"ן פרימיום בוחרים בה. פרויקטי מגורים יוקרתיים בארצות הברית ובאירופה מוצגים בגלוי כדוגמאות לאסתטיקה הזו: רצפות אבן שממשיכות לטרסה, חלונות שממסגרים נוף כמו יצירות אמנות, אור טבעי שמשנה את אופי החדר לאורך היום. זו לא אסתטיקה של ריקנות אלא אסתטיקה של כוונה.

צילום: shutterstock

השאלה שמעצבים ישראלים כבר מתמודדים איתה היא כיצד לתרגם עקרונות שצמחו מהקשר ספציפי מאוד (אקלים, טופוגרפיה, מסורת בנייה, תרבות יומיומית) לבית ישראלי עם אור ים תיכוני, אבן מקומית ומשפחה שמשתמשת בחלל בעצימות גבוהה. התשובות שמתגבשות מעניינות מקבלות וריאציה חדשה - לא העתק של יפן אלא שיחה איתה.