בין קרנבל צבעוני לשקט לבן

דמיינו חלל שמרגיש כמו חיבוק עז וחם שלא צריך להתנצל עליו. הקירות עטופים בטפטים בעלי הדפסים בוטניים עמוקים, על המדפים נחים אוספים של שנים שנאצרו בקפידה, וכל פינה מספרת סיפור אחר דרך טקסטורות של קטיפה, משי וזהב. זהו המקסימליזם בשיאו, חגיגה של "עוד" שאינה יודעת שובע. הוא אינו מנסה להיות מנומס, והוא כאן כדי לעורר השראה ולהפתיע, למלא את החושים בעושר ויזואלי כמעט תיאטרלי. הצבע הוא לא רק גוון על הקיר אלא אמירה אישית, והחפצים הם הרבה מעבר לחפץ דומם - הם שכבות של דרמה.

מקסימליזם: שכבות ושילובים עזים 

בעוד מינימליזם דוגל ב-Less is More, המקסימליזם דוגל ב-More is More. הוא מעודד להוציא מהארון את כל מה שאנחנו אוהבים ולהציג אותו לראווה, ואם צריך לשבור חוקים בצורה מודעת, למה לא. העיקרון המנחה בו הוא שכבות על גבי שכבות. למשל, שטיח על גבי שטיח, כריות נוי בטקסטורות שונות על ספה צבעונית וגלריית תמונות שמכסה קיר שלם מהרצפה עד התקרה.

צילום: עיצוב הילה אריאלי, צילום קרין רבנה

אין מקום לבז' עדין ורך, אלא לפלטה אמיצה שכוללת גווני תכשיט כמו אמרלד, ספיר, רובי או שילובים עזים של ניגודים. אין לבלבל עם בלגן, שכן הכיוון הוא יותר אוצרות של סגנונות מתקופות שונות. למשל, שולחן וינטג' לצד מנורה מודרנית ופסל אבסטרקטי.

מינימליזם: אי של שפיות ושקט

מהעבר השני ניצב המינימליזם כאי של שפיות ושקט. הוא אינו עוסק ב"מה חסר", אלא ב"מה נשאר" לאחר שמקלפים את המיותר. הפונקציונליות בו טהורה, שכן כל פריט בחלל חייב להצדיק את קיומו. אם הוא לא שימושי או בעל ערך אסתטי נעלה, הוא לא יהיה שם. פלטת הצבעים מונוכרומטית, והשימוש בצבעים נקיים כמו לבן, אפור ועץ טבעי נועד לייצר זרימה ויזואלית שאינה קוטעת את העין. למעשה, החלל הריק נחשב לאלמנט עיצובי בפני עצמו, והוא מאפשר לאור טבעי להפוך לשחקן הראשי בחדר.

צילום: צילום: bypalm

מעצבת הפנים מציגה ארון אחסון שהשתלב בחלל לא מנוצל בלי ליצור תחושת עומס. "ניצלנו את האזור מתחת למדרגות, ובמקום אזור לא מנוצל עם מזגן, העברנו את המזגן למקום אחר ויצרנו ארון בו חשבנו על כל פרט, החל ממקום לכלבה ולכל הציוד שלה, לבקבוקי יין דייסון, משחקים של הילדים ונישות פתוחות לדקורציה, וזאת במטרה להקליל את מראה הארון ולהתאים אות למרחב".

עיצוב הילה אריאלי | צילום: קרין רבנה

בין אינדיבידואליזם לפילוסופיית חיים

בעולם העיצוב הוויכוח בין שני הזרמים הללו רחוק מהכרעה. מעצבים בעולם נוטים לחשוב שהמינימליזם הפך בעשור האחרון מסגנון עיצובי לפילוסופיית חיים. רבים רואים בו תגובה לעומס המידע הדיגיטלי שאנו חווים, ובשל כך הבית אמור להיות מקלט נקי מרעשים ויזואליים. עם זאת, ישנה ביקורת הולכת וגוברת שמינימליזם קיצוני עלול להיתפס כקר, מנוכר וחסר אישיות, מוזיאוני מדי למגורים יומיומיים.

צילום: צילום: Katja Rooke

לעומת זאת, מעצבים אחרים חושבים שהמקסימליזם הוא הביטוי האולטימטיבי לאינדיבידואליזם בעידן האינסטגרם. בעיניהם, המקסימליזם מאפשר לאנשים לבטא את הזהות שלהם ללא פילטרים.

צילום: Jemima Whyles

המבקרים טוענים שמדובר בסגנון שקשה מאוד ליישם נכון, והגבול בין חלל עשיר ומרגש לבין עומס מעייף שגורם לחרדה הוא דק מאוד. בשל כך נדרשת עין מיומנת מאוד, כדי שלא להפוך את הבית למחסן עמוס. ייתכן שהמקסימליזם המרוסן הוא שיגשר בין הגישות - השקט של המינימליזם בבסיס המבנה, עם הדרמה והצבעוניות של המקסימליזם בפרטים הקטנים.