מפלצות הבטון של מלחמת העולם השנייה שהפכו לאייקונים של אדריכלות מחודשת

יש מבנים שנבנו בתקווה שלעולם לא ישמשו את ייעודם. בונקרים, מקלטי הפצצה, תחנות רדאר סודיות ומנהרות מוגנות שרדו את המלחמה, ואחר כך שרדו גם את המאה שאחריה, פשוט מכיוון שלא ניתן היה להרוס אותם. קירות בטון בעובי של שניים וחצי מטרים אינם מתפנים בנקל. השאלה שעמדה בפני אדריכלים בכמה מהמקרים המרתקים ביותר של העשורים האחרונים לא הייתה כיצד להסתיר את ההיסטוריה הזו, אלא כיצד לגרום לה לספר סיפור חדש.

ארבעה מבנים באירופה מדגימים את הפרדיגמה הזו: בגרמניה, פינלנד, דנמרק ואנגליה, בונקרים שנבנו בין 1939 ל-1944 עוברים כיום את חייהם השניים כמרכזי תרבות, מוזיאונים, מלונות ומתקני ספורט. מה שמאחד ביניהם אינו רק גילם, אלא גישה: הבטון החשוף, הממדים המפחידים, ריח ההיסטוריה הצבאית שנדבק לקירות, כל אלו הפכו ממגבלות לחומר הגלם העיצובי עצמו.

בשכונת סנט פאולי בהמבורג עומד המבנה המסיבי ביותר מבין ארבעתם: בונקר אנטי-אווירי ממלחמת העולם השנייה, שקירותיו בני שניים וחצי המטרים נבנו במקור להגן על אלפי תושבים מפני מטוסי הבריטים. לאחר המלחמה עמד נטוש, הנסיונות לפוצצו נכשלו, ועם השנים הפך לנוף מוכר ומושלל בשכונה. בשנים האחרונות עבר שיפוץ שהפך אותו לאחד הפרויקטים האדריכליים המדוברים ביותר בגרמניה: על גגו גדל כיום יער של אלפי עצים, שבילי הליכה ושטחי ישיבה פתוחים לציבור. הבטון עצמו מכיל מתחם תרבות ותצפית פנורמית שמביט על כל העיר. הרעיון לא ניסה להפוך את המבנה למשהו שאינו, אלא הוסיף עליו שכבה חיה שמנוגדת לו בתכלית.

באופן אחר לחלוטין פועל מרכז השחייה איטקסוס בהלסינקי, שנמצא בבריכה שאינה בנויה אלא חצובה בסלע. המתקן הפינני, שתוכנן במקביל לשמש כמקלט תת-קרקעי שיכול לאכלס כ-3,800 בני אדם בעת חירום, עמיד גם בלחצים הנגרמים מהתקפה גרעינית. בימים שגרתיים, הוא קומפלקס ספורט מלא עם מגלשות מים, סאונות ובריכות בגדלים שונים. אין כאן דרמה אדריכלית מיוחדת ואין ניסיון לאפקטים ויזואליים, שכן הסלע עצמו הוא החומר. אדריכלות פינית ייחודית של תכנון דו-שימושי, שיושבת בשקט מתחת לעיר ומבצעת בו-זמנית שתי פונקציות שונות לחלוטין.

מוזיאון טירפיץ בבלאוונד שבדנמרק הוא כנראה הדוגמה המוצלחת ביותר בין ארבעתם מבחינת הדיאלוג בין הישן לחדש. הבונקר הגרמני שנבנה ב-1944 שולב בתכנון של משרד האדריכלים BIG כמרכיב אחד בתוך מבנה גדול יותר שנאנק לתוך הדיונות.

החלק החדש כמעט בלתי נראה מבחוץ, חיתוכים דרמטיים בקרקע מכניסים אור טבעי אל תוך חללים שנבנו מתחת לפני הקרקע, ובסופם ניצב הבונקר המקורי. הניגוד בין הבטון הכבד של 1944 לבין עדינות הכניסות החדשות אינו מחוק ואינו מטושטש. להיפך: הוא ההצהרה.

לאנגליה שמור הסיפור האינטימי ביותר. בונקר רדאר סודי ממלחמת העולם השנייה, ששימש לאיתור מטוסים עויינים, הוסב לבית נופש. האדריכלים בחרו לשמור את קירות הבטון החשופים על כל פגמיהם וסימניהם ופתחו בחזית חלון זכוכית שתוכנן בצורה המחקה פגיעת הדף. הגג עודנו מכוסה צמחייה וסוואה, כאילו המבנה מנסה עוד לשמור על הסוד. בפנים, ריהוט עכשווי ונוחות מודרנית מלאה. הבונקר לא נעשה לדבר אחר, אלא הפך בעיקר לעצמו יותר.

ארבעה מבנים, ארבע גישות, ומסר אחד שחוזר על עצמו: הבטון שהכי קשה לחדור אותו הוא גם זה שהכי שווה לשמר. לא כזיכרון למה שהיה, אלא כמרחב חי שעובד.