איך אדריכל מתחיל לתכנן בניין?

במשך שנים ארוכות עולם הנדל"ן התמקד בבניין הבודד. מספר הקומות, גודל הדירות, עיצוב החזית והמפרט הטכני היו במרכז תשומת הלב, בעוד שהמרחב שסביבו נתפס לא פעם כרקע בלבד. בשנים האחרונות הגישה הזו משתנה. המחסור בדיור, ההתחדשות העירונית, הצפיפות ההולכת וגוברת והצורך לייצר ערים איכותיות יותר מחייבים אדריכלים לחשוב אחרת.

"מדובר באחד השינויים המשמעותיים ביותר שעבר תחום התכנון בישראל בעשורים האחרונים", אומר אורי רותם, אדריכל שותף במשרד אורבך הלוי אדריכלים. "המציאות שנוצרה בשנים האחרונות הובילה אותנו למבוי סתום. כבר אי אפשר לטפל בכל בניין כאילו הוא עומד בפני עצמו. התכנון מתחיל הרבה לפני גבולות המגרש".

לדבריו, המעבר מתכנון של מגרשים בודדים לתכנון מתחמים שלמים פותח אפשרויות שלא היו קיימות בעבר. "כשמצרפים כמה מגרשים למתחם אחד נפתחות הזדמנויות חדשות. אפשר ליצור שטחים ירוקים משמעותיים במקום אוסף של חצרות קטנות שאיש אינו משתמש בהן, לתכנן מחדש את מערך החניות והכניסות, לשלב מסחר בקומת הקרקע וליצור מרחב ציבורי רציף שמשרת את כל השכונה. במקום לחשוב על בניין אחד, אנחנו חושבים על מיקרו־קוסמוס שכונתי".

השינוי הגדול ביותר, לדברי רותם, הוא ההבנה שאיכות החיים אינה נקבעת בתוך הדירה אלא דווקא במרחב שבין הבניינים. "השטחים הפתוחים הם אלה שמייצרים את הדינמיקה של השכונה. הרחובות, החצרות הפנימיות, שבילי ההליכה, הצללות, הצמחייה והמקומות שבהם אנשים עוצרים לדבר, כל אלה חשובים לא פחות מהבניינים עצמם. שם נוצרת הקהילה".

בפרויקט ברחוב יצחק שדה בפתח תקווה, הכולל למעלה מ-600 יחידות דיור, תוכנן המתחם בשתי שכבות של מרחב ציבורי. "בקומת הקרקע יצרנו חזית מסחרית שמחזקת את הרחוב העירוני, אבל מאחוריה תכננו רחבות וגינות שמובילות ללוביים ומאפשרות לדיירים ליהנות ממרחב אינטימי יותר. החיבור בין שתי הרמות האלה יוצר איזון נכון בין העיר לבין חיי השכונה".

גישה דומה הובילה את התכנון של מתחם בקריית ים, שם הסיפור התחיל לא מהמבנים אלא מהקשר בין השכונה לים. "רצינו לחזק את החיבור לטיילת שהעירייה מקדמת, ולכן מיפינו את שבילי ההליכה ויצרנו צירים שממשיכים דרך הפרויקט אל הים. במקביל הרמנו את המבנים על עמודים, כך שנוצרה קומת קרקע פתוחה, מוצלת ומזמינה. התוצאה היא מרחב ציבורי שמשרת גם את דיירי הפרויקט וגם את תושבי העיר".

בפרויקט ברחובות בחר המשרד לאתגר את התפיסה המקובלת ממש. התוכנית המקורית כללה מגדלים בלבד. "אנחנו בחרנו לצמצם את מספרם וליצור בינוי שמזכיר ערים אירופיות, מבנים בני חמש ושש קומות שיוצרים חזית רחוב רציפה, ובמרכזם חצר גדולה לשימוש הדיירים בלבד. כך הצלחנו לייצר גם צפיפות עירונית וגם איכות חיים".

"לא הכול אפשר לפתור בתוך גבולות הפרויקט", אומר רותם. "אנחנו בוחנים קודם את בתי הספר, התחבורה, השטחים הפתוחים, מרכזי המסחר והחיבורים להולכי הרגל. רק אחרי שמבינים איך העיר עובדת, אפשר להתחיל לתכנן את הבניינים".

לדבריו, שלושה עקרונות ילוו את תכנון השכונות בישראל בשנים הקרובות: יצירת היררכיה ברורה בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, איחוד מתחמים שמאפשר לייצר שטחים פתוחים משמעותיים, ותכנון שמתחיל מחוץ למגרש מתוך הבנה של החיבורים לעיר, לתחבורה ולמערכת החיים שסביב הפרויקט.

"בסופו של דבר אנשים לא קונים רק דירה. הם בוחרים רחוב, שכונה, קהילה ואיכות חיים. ככל שהתכנון מצליח לראות את התמונה הרחבה ולחבר בין כל המרכיבים האלה, כך גם הפרויקט יהיה נכון יותר, לא רק ביום שבו הוא נמסר לדיירים, אלא גם עשרות שנים קדימה".