אונסק"ו הכניסה 13 מבנים של אלוור אלטו לרשימת המורשת העולמית

ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו הכניסה השבוע 13 מבנים ומתחמים של האדריכל הפיני אלוור אלטו לרשימת המורשת העולמית, במושב ה-48 של הוועדה שהתקיים בבוסאן שבקוריאה הדרומית. המכלול, הידוע בשם Aalto Works, כולל מבנים ציבוריים, קהילתיים ומגורים שתוכננו בין 1928 ל-1988 בידי אלטו, אשתו הראשונה איינו והשותפים בסטודיו שלהם, וזוהי הפעם הראשונה שאדריכלות מודרנית פינית מהמאה ה-20 מקבלת מעמד כזה.

חמישה מתוך 13 האתרים נמצאים בהלסינקי, ובהם הבית הפרטי שאלטו תכנן בהלסינקי ב-1936 עבור משפחתו שלו, ששימש גם כסטודיו. שלושה אתרים נוספים ממוקמים בפינלנד, ובהם בניין העירייה של סאינאטסלו והקמפוס של האוניברסיטה המקומית.

בנימוק הרשמי להכרה, כתבה הוועדה כי המבנים מייצגים את התנועה המודרנית של המאה ה-20 ואת התייחסותה לצרכים חברתיים רחבים, וכי הם משקפים את היצירתיות המשותפת של אלטו, של אשתו הראשונה איינו מרסיו אלטו, אשתו השנייה אליסה אלטו, הסטודיו שלהם והשותפים לתכנון. הוועדה ציינה כי המבנים מושרשים במסורות הבנייה הפיניות אך שואבים גם מרעיונות מודרניסטיים גלובליים, ומבטאים "חזון אנושי, ספציפי למקום ואמפתי, שמייחד את התרומה הפינית לאדריכלות המודרנית".

אלטו עצמו נחשב לאחד מאבות המודרניזם הנורדי במאה ה-20, לצד לה קורבוזיה, ולטר גרופיוס ומיס ון דר רוהה. הוא נולד ב-1898 בעיירה קטנה במרכז פינלנד וגדל בבית דו לשוני, פיני ושוודי. בין השנים 1927 עד 1929 קיבל שלוש הזמנות שהפכו אותו לשם המוביל באדריכלות הפינית, ובהן הספרייה בעיר ויפורי וסנטוריום פאימיו לחולי שחפת, פרויקט שבו פיתח לראשונה את גישת הבנייה האורגנית שזוהתה איתו לאורך הקריירה. ב 1924 נשא לאישה את איינו מרסיו, אדריכלית בעצמה, ויחד הקימו את חברת ארטק לעיצוב רהיטים, שממשיכה לייצר את עיצוביהם עד היום. אחרי מותה של איינו מסרטן ב 1949, נישא אלטו בשנת 1952 לאדריכלית אליסה קייסה מקיניימי, שעבדה במשרדו ולקחה חלק בפרויקטים המאוחרים יותר של הסטודיו, כולל אלה שהושלמו אחרי מותו ב 1976.

רישום כזה של מכלול מבנים תחת שם אדריכל בודד הוא נדיר יחסית באונסק"ו, אבל לא חסר תקדים. ב-2016 נכנסה יצירת האדריכלות של לה קורבוזיה לרשימה, מכלול של 17 פרויקטים בשבע מדינות, אחרי תהליך ממושך ומורכב. ב-2019 הצטרפו לרשימה גם שמונה מבנים של פרנק לויד רייט, בהם בית Fallingwater ומוזיאון גוגנהיים בניו יורק, אחרי תהליך שנמשך למעלה מ-15 שנה. שני המקרים היו רישומים סדרתיים של אתרים נפרדים גיאוגרפית שהוכרו יחד כיצירה אחת, בדיוק כמו המכלול הפיני של אלטו עכשיו, וגם הם נדרשו לעבודה חוזרת לפני שהתקבלו.

מעבר לסיפור הפיני, ההכרזה של אונסק"ו כללה השבוע 25 אתרים חדשים בסך הכול, מתוכם 19 אתרי תרבות, חמישה אתרי טבע ואחד משולב. ביניהם גם מסגדי סלע עתיקים בקזחסטן, שני מרכזי ערים מודרניסטיים שלמים בפולין ובאוזבקיסטן, וחופי הנחיתה של יום הפלישה לנורמנדי בצרפת. אלה אתרים נפרדים לגמרי מסיפורו של אלטו, אבל הם מראים כמה רחב הטווח של מה שנכנס השנה תחת אותה הגנה בינלאומית.