רב הנסתר על הגלוי

דן והילה ישראלביץ | צלם: ניר סלקמן

לרגל צאת ספרם הראשון, "רב הנסתר על הגלוי", השניים מבקשים להכניס את הקוראים לעולם הפנימי של עבודתם – לא דרך צילומי פרויקטים בלבד, אלא דרך עקרונות, תובנות, ותהליך. הספר מהווה אסופה של בתים שתוכננו לאורך השנים, אשר כל אחד מהם מספר סיפור שונה – אך כולם שייכים לאותו יקום יצירתי של מחשבה, חקירה וצורניות רגישה.

ספר דן והילה ישראלביץ - בין הנסתר לגלוי | הוצאת מטר יח"צ

המונח שמופיע בשמו של הספר – "רב הנסתר על הגלוי" – מגלם בתמצית את הגישה האדריכלית של השניים: בתים שלא מגלים את עצמם מיד, אלא מזמינים את השוהים בהם למסע של גילוי הדרגתי, כמעט עלילתי. זהו לא משחק סגנוני, אלא פילוסופיה של ממש – תפיסה שבה האדריכלות אמורה לגעת, לעורר, לעטוף ולרגש.

דן והילה ישראלביץ | צלם: אסף פינצוק - צפון

השותפות בין דן והילה אינה רק ניהול משותף של משרד – אלא שפה  שמתפתחת ללא הרף, כשלכל אחד מהם קול מובחן, אך גם הקשבה עמוקה לאחר. דן מגיע מעולמות האמנות הפלסטית, עם משיכה ברורה לצורה, מסה, נפח ומסתורין צורני. הוא מביט על אדריכלות כעל פיסול – אובייקט מרחבי שיכול לרגש כמו יצירת אמנות.

אדריכלות דן והילה ישראלביץ | צלם: עודד סמדר

הילה, מצדה, שוזרת בכל תכנון שכבות של מחשבה על החיים עצמם – סדר היום של הדיירים, היחס שבין פנים לחוץ, האפשרות שהמרחב ייצור רגש של חום, שקט, חיבור. היא רואה באדריכלות מערכת יחסים חיה, המשתנה בין משתמשים, עונות, ואור. הדיאלוג בין השניים מוליד גישה עיצובית שאינה שואפת להרשים – אלא לרגש באמת.

אדריכלות דן והילה ישראלביץ | צלם: עודד סמדר

בשונה מהנהוג במשרדים אדריכליים בגודלם, דן והילה עדיין מתעקשים לבצע בעצמם את שלב השרטוטים הראשוניים. הסקיצות, החזיתות, החיתוכים – כולם עוברים דרך ידם האישית, גם כשהמשרד מונה צוות מקצועי של 13 עובדים. זו בחירה מודעת: לא לוותר על הרגעים בהם המבנה עודו דינמי, שברירי, גולמי.

אדריכלות דן והילה ישראלביץ | צלם: עודד סמדר

רק לאחר שלב זה, ממשיך כל פרויקט בשיטת "העבר־את־הלפיד” – מהתכנון הראשוני לתחנות הביצוע: רישוי, תוכניות עבודה, הדמיות ויישום. אך הרוח המקורית נשמרת, כי נקודת המוצא כבר מונחת בבסיס.

דן והילה ישראלביץ | צלם: אסף פינצוק - צפון

באופן עקבי, הבתים שמופיעים בספר – ובכלל – אינם מגלים את עצמם בבת אחת. החזיתות בדרך כלל סגורות, מרמזות אך לא חושפות. הכניסות אינן מפורשות, והמסלול לתוך הבית הופך לדרך של חקירה. ההפתעות נבנות בהדרגה: קיר כפול שמאפשר מעבר סודי, חצר פנימית שלא נחשפה מבחוץ, חלל שמתפתח בשינויי גובה או אור, פתחים אסטרטגיים שממסגרים את הנוף.

דן והילה ישראלביץ | צלם: אסף פינצוק - צפון

באחת הכתבות שפורסמו עליהם, תואר אחד הפרויקטים כ"בית שנראה כחללית אטומה מהרחוב, אך נפתח אל עולמות רכים של אור ואוויר". בכתבה אחרת, נכתב על "חוויית כניסה מתוזמרת" – כאילו הבית עצמו במאי, שמביים את הכניסה של הדייר, את השהות שלו, את המעבר בין חללים.

הקונספט הזה אינו אסתטי בלבד – הוא רגשי. המתח, הסקרנות, המעברים ההדרגתיים – הם שמטעינים את הבית באנרגיה לא מוחשית, אך נוכחת.

ישראלביץ אדריכלים | צלם: עודד סמדר

אחת האמירות הבולטות של השניים לאורך השנים נוגעת לשימוש בחומרים טבעיים, בלתי מעובדים. בטון חשוף, ברזל, עץ בגווניו המקוריים – כולם משתלבים בפרויקטים לא כדי להדגיש עיצוב, אלא כדי ליצור תחושה של חמימות, אמת, וזיקה לטבע. גם כשהבתים גדולים, לבנים או גיאומטריים – הם תמיד יכללו אלמנטים שמעדנים את החוויה, שוברים את הסטריליות, מוסיפים שכבה אנושית.

ישראלביץ אדריכלים | צלם: אסף פינצ'וק

הגישה החומרית הזו גם מחוברת לתפיסת הזמן של השניים – בית לא אמור "לשמור על מראה חדש", אלא להזדקן יפה. לחיות. להשתנות. לספוג חיים.

מה שמבדיל את עבודתם של דן והילה אינו רק הסגנון או הפרויקטים – אלא ההבנה שהאדריכלות שלהם היא הזמנה לתחושה. לאו דווקא תחושת נוחות בלבד, אלא תחושת משמעות. פרויקטים שתוכננו על ידם אינם רק בתים – אלא מקומות שנחרטים בזיכרון, נושאים עמם תחושת מסתורין, קרבה, או מה שנשאר בלב אחרי.

 כעת, עם פרסום "רב הנסתר על הגלוי", הם מאפשרים גם לאלו שלא ביקרו באף אחד מהבתים – להרגיש חלק מהעולם הזה. הספר אינו סיכום תקופה, אלא הצהרת כוונות לעתיד: להמשיך ליצור, להעז, לחקור, ולהציע אדריכלות שאינה מפחדת לגעת בנשמה.