"לפעמים, כדי שמשהו אחד ייבנה, משהו אחר צריך להתפרק"

בית שמספר את הסיפור של האדמה וממסגר אותו כמו שממסגרים תמונה בסלון. צילום: עוז זיקו דורון

אדריכלות

"לפעמים, כדי שמשהו אחד ייבנה, משהו אחר צריך להתפרק"

אסטוריה ליאוני, מנכ"לית מרכז אסטוריה ומפתחת שיטת ה-CMT, בנתה בית ביישוב צופים שמספר את סיפורן הנשכח של הכוהנות הכנעניות. מסע שהתחיל בפורטוגל עם שאמן ספרדי ומגרש שקרא לה, והגיע לכחול מלכותי, שיש שמזכיר ציורים ארכיאולוגיים וקליניקה שמחזירה נשים אל עצמן

שירה רייז משולם

11 דקות קריאה

28-05-2026

לאסטוריה ליאוני, מנכ"לית מרכז אסטוריה, היה הכול: קריירה מצליחה כדיפלומטית, משפחה מאושרת ואלבום שירים שזכה לאהדת התקשורת הפורטוגזית. ואז פגישה מקרית עם שאמן ספרדי הובילה אותה לפתח את שיטת CMT - תרפיית הזיכרון התאי. כמה שנים מאוחר יותר ליאוני רוכשת קרקע ובונה עליה 'מקדש' להתפתחות עצמית, עוצמה וריפוי.

"הגעתי ליישוב צופים כדי לחפש מגרש שעליו אבנה את ביתי החדש," מספרת ליאוני "וברגע שדרכתי במקום הרגשתי שהגעתי הביתה, שהאדמה קוראת לי, שזאת אדמה עתיקה ומיוחדת... מיד החלטתי לרכוש את הקרקע".

הרכישה הזו הייתה השלב השני, ואולי אפילו השלב המסכם (אבל אצל ליאוני אין לדעת,) במסע חיים רצוף צירופי מקרים, שהוביל להקמת בית שמהדהד את סיפורן הנשכח של הכוהנות.

צילום: עוז זיקו דורון. מכל מקום נשקף הנוף הבתולי, הפראי.

הכול התחיל ביאכטה בפורטוגל

"לפני 12 שנה, כשגרתי בפורטוגל במסגרת שליחות דיפלומטית, חוויתי חוויה שהיום אני יודעת להגדיר אותה כהתעוררות רוחנית אינטנסיבית", ליאוני משחזרת. "לכאורה, החיים שלי היו מושלמים בבית יפיפה למרגלות האוקיינוס האטלנטי. היה לי תפקיד בשגרירות, ובמקביל הוצאתי אלבום שזכה להצלחה מקומית".

ההצלחה המוזיקלית הגיעה כצירוף מקרים שאת ליאוני עצמה אינו מפתיע: "הלכתי לראות דירה למגורים וכשנכנסתי פנימה הבחנתי בפסנתר ובהרבה אלבומי זהב בסלון הבית. התברר שהבעלים של הדירה הוא מוסיקאי מפורסם. סיפרתי לו שאני זמרת ישראלית והוא ביקש שאשמיע לו שירים שלי. אחרי שהאזין להם הוא הזמין אותי להוציא אלבום דרך חברת התקליטים שלו... התקשורת הפורטוגזית גילתה רב עניין בזמרת הדיפלומטית הישראלית, ומהר מאוד זכיתי לחשיפה גדולה".

ואז, בשיא ההצלחה המקומית, עוד מפגש מקרי פתח בפניה שער חדש. "פגשתי שאמן ספרדי באירוע על יאכטה ונוצר בינינו חיבור חזק. לאחר מכן הלכתי אליו לטיפול, וכבר בסשן הראשון חוויתי התעוררות רוחנית שבסופה הבנתי שהייעוד שלי הוא לעזור לאנשים להרגיש טוב יותר עם עצמם".

צילום: עוז זיקו דורון. בגינה ישנם פרחים מכל הספקטרום של הכחול.

ריפוי שמתחיל מבפנים

ההבנה הזו דרשה מליאוני עבודה עצמית עמוקה: "הבנתי שכדי לעזור לאחרים אני צריכה לרפא את עצמי. כילדה, גדלתי בבית מורכב עם אבא חורג פוסט טראומטי, והרגשתי שהריפוי שלי צריך להתחיל בריפוי זיכרונות הילדות. שאני צריכה ללמוד, להבין ולהתנסות, עד שאמצע את הדרך".

הידע שצברה הפך לשיטת טיפול מצליחה. "כשהגעתי לארץ התחלתי לעבוד עם השיטה שפיתחתי ומהר מאוד נבנתה קהילה והתחילו להגיע אנשי מקצוע, שרצו ללמוד את השיטה שנקראת CMT, Cell Memory Therapy, תרפיית הזיכרון התאי".

כשליאוני מסבירה על השיטה שפיתחה, עיניה בורקות: "אנחנו הופכים להיות הבמאים של הזיכרונות שלנו. עריכת הזיכרונות משפיעה על כל תפיסת העולם שלנו, משום שברגע שהתת מודע מאמין בתסריט החדש של הזיכרון, המציאות בחוץ מתחילה להשתנות".

צילום: עוז זיקו דורון. הנוף והבית נותנים מין תחושה של אסקפיזם מהמציאות.

מסע התפרקות פנימי

במסגרת השינויים שעברה, ליאוני מחפשת לעצמה בית חדש, וכך היא מגיעה לאותה אדמה עתיקה, אולם הדרך להגשמת חלום הבית הייתה רצופה במכשולים. "כשהתחלתי לבנות, מלחמת ה-7.10 פרצה. לצד ההלם והכאב מהמלחמה, הבנייה נעצרה משום שלא היו פועלים. מצאתי את עצמי אימא חד-הורית עם שלושה ילדים שחייבת לסיים את הבנייה תוך חצי שנה, אחרת לא יהיה לנו היכן לגור. החלפתי קבלנים, חיפשתי פועלים, חשבתי על פתרונות חלופיים... אפשר לומר שהפכתי לקבלנית".

"בתוך כל הסחרור הזה אמרתי לעצמי 'לפעמים כדי שמשהו אחד ייבנה, משהו אחר צריך להתפרק'. הרגשתי שאני עוברת מעין מסע התפרקות פנימי עמוק, שהוא בעצם השער השני שלי בחיים. בפורטוגל חוויתי התגלות, ודרך בניית הבית חוויתי התפרקות, שהובילה אותי למקום גבוה יותר".

צילום: עוז זיקו דורון. אסטוריה ליאוני

בשלב זה, החיבור לאדמה קיבל תפנית יוצאת דופן: "תוך כדי הבנייה התחלתי לחלום חלומות ולראות חזיונות על תקופה אחרת, התקופה של כנען העתיקה. הרגשתי שחזרתי אל האדמה הזו לאחר שלושת אלפים שנה. הרגשתי שחייתי שם, שהייתי כוהנת ומיילדת כנענית. ממש ראיתי את התקופה ההיא, את הטקסים, את אורחות-החיים... נפתח בפניי שער לעולם של 'מלכות נשית', ככה אני קוראת לזה".

כדי להבין ולתקף את החוויות, ליאוני פנתה שוב לעולם המחקר. "דרך כל מיני כתבים שגיליתי, מחקרים ארכיאולוגיים וספרי היסטוריה, למדתי שכאן היו שלושה מקדשים שבהן שרתו הכוהנות. המשכתי לחקור את הנושא עם הגיפטולוגית ד"ר גלית בן תובל, ומסתבר שיש ממצאים שמוכיחים את כל התקשורים שהגיעו אליי".

צילום: עוז זיקו דורון. שימוש בכחול כמוטיב מרכזי, כפי שהכוהנות בכנען נהגו לצבוע את בתיהן.

קוד הכוהנת בתוך כל אישה

"הרגשתי צורך עמוק לכתוב את התגליות שלי, וכך התחיל המסע של הספר שלי שנקרא 'שנת הכוהנת' המספר על נשמה אחת שנודדת בין שני ממדי זמן שונים. על אותה אדמה, מתנהלים החיים של האישה המודרנית ושל הכוהנת הכנענית".

עבורה, מדובר בשליחות של ממש. "חשוב לי", היא אומרת, "להעביר את הידע של הכוהנות, הן אומנם נרדפו ונקברו תחת שכבות רבות של אפר, אבל הן נמצאות בתוכנו. בתוך כל אישה יש עוצמה וריפוי, אני קוראת לזה קוד הכוהנת, ואני מאמינה שהקוד הזה מתעורר בתקופת מעבר או חלילה בתקופת שבר. כשהוא מתעורר הוא לא עושה הנחות, כי הוא רוצה להוביל את האישה לעבר ה'מלכות'".

צילום: עוז זיקו דורון. מרגוע לנשמה, בתוך הבית ומחוצה לו.

"כחול זה צבע המלכות"

החזון הרוחני וההיסטורי תורגם גם לעיצוב הפיזי של הבית, בעזרתו של מעצב הפנים שי דויד. "כשנפגשתי עם המעצב שי דויד, אמרתי לו שהאדמה קוראת לי ואני רוצה שהוא ימצא דרך לספר את הסיפור של האדמה ולמסגר אותו כמו שממסגרים תמונה בסלון. אמרתי לו שאני רוצה שהאדמה תדבר איתי גם כשאני נמצאת בתוך הבית. שי דויד עיצב את הבית כך שהבחוץ נכנס פנימה. השתמשנו בהרבה אבן טובה, חומר טבעי שאני אוהבת מאוד והוא מתחבר לסיפור ההיסטורי שאני רוצה לספר".

צילום: עוז זיקו דורון. ספרה של ליאוני.

"הכוהנות צבעו את בתיהן בכחול וגם אני השתמשתי בו. כחול מבחינתי זה צבע מלכות, זה צבע של לילה, של מסתורין, של כוכבים, של עומק שאין לו סוף. הכחול מעניק מרגוע לנשמה שלי... תכננתי עם מעצבת המטבחים, שלי לוינסקי, מטבח כחול עם כפתורי זהב שהכניסו את המלכותיות של הלילה. יצא מטבח מרהיב עם שיש ענק שמזכיר ציורים ארכיאולוגיים. השיש עצמו מספר את הסיפור. על השיש הזה אני רוקחת את הטינקטורות והצמחים של הכהונה ומוציאה מהם נוזלים מרפאים, אני קוראת לזה זיקוק אורות. בגינה, ביקשתי מהגנן שישתול לי פרחים מכל הספקטרום של הכחול".

צילום: עוז זיקו דורון. האדמה מדברת, גם בחללים הפנימיים.

כיום, הבית והקליניקה מהווים מקור של שקט וריפוי. "כשהמטופלות מגיעות לקליניקה", אומרת ליאוני, "הן מיד נרגעות מהנוף הבתולי שמקיף אותן. הנוף והבית נותנים מין תחושה של אסקפיזם מהמציאות הכול כך טכנולוגית, כל כך מהירה. הנוף, לצד העיצוב שמחובר לטבע, מחזירים למקצב יותר רגוע".

היא מוסיפה: "אני מרגישה דחף, שגדול ממני, להחזיר את הכהונה הנשית, לתת לה ביטוי, להחזיר עטרה ליושנה. אני מאמינה שנשים יכולות לרפא את העולם, אבל כדי שהאישה תוכל לעשות זאת, היא קודם כל צריכה לרפא את עצמה".