מה אנחנו באמת מחפשים כשאנחנו רוצים בית "כמו בית מלון"?

"לא מעט אנשים מגיעים אליי ואומרים שהם רוצים בית שירגיש כמו בית מלון. ואני אומרת להם בדיוק להפך - אני רוצה לתכנן לכם בית שירגיש כמו בית", אומרת נירית פרנקל, בעלת משרד לאדריכלות, תכנון ועיצוב. היא מסבירה מה כוונתה: "מקום שתרצו לחזור אליו בכל יום, להניח בו את הדברים שלכם, לחיות בו באמת ולהרגיש שהוא שייך לכם. ובאותה נשימה, אני רוצה שמדי פעם תרצו גם לצאת ממנו, לנסוע לחופשה ולהתרגש מבית מלון. אם הבית נראה ומרגיש כמו מלון, משהו בהבחנה הזאת הולך לאיבוד".

האמירה הפשוטה לכאורה פותחת שאלה גדולה הרבה יותר על האופן שבו אנחנו מתכננים את הבתים שלנו: מתי הפסקנו לבקש בית והתחלנו לבקש חוויה? בשנים האחרונות חדר השינה הפך ל"סוויטה", חדר הרחצה ל"ספא", המטבח לחלל ייצוגי והסלון לחלל אירוח שנדרש להיראות מושלם גם כשאיש אינו מתארח בו. בתי מלון, מסעדות וריזורטים הפכו למקורות השראה משמעותיים, והגבול בין מרחב אירוח מסחרי לבין בית פרטי הלך והיטשטש.

מבחינת פרנקל, אין שום פסול ברצון בפינוק, באיכות או ביופי. "מלון נועד לארח הרבה אנשים שונים, ולכן במובן מסוים הוא חייב להיות אוניברסלי. בית נועד לאנשים מאוד מסוימים. הוא צריך לספר מי הם, איך הם חיים, מה הם אוהבים, איפה הם יושבים בבוקר ואיפה הם נפגשים בסוף היום. דווקא הדברים האלה הם שהופכים אותו לבית".

אינסטגרם ופינטרסט העניקו לקהל הישראלי חשיפה חסרת תקדים לאדריכלות ולעיצוב מכל העולם. לקוחות מגיעים היום לתהליך כשהם יודעים הרבה יותר, מכירים חומרים, מותגים ומעצבים ומסוגלים להראות לאדריכל בדיוק מה מושך אותם. "אנשים מגיעים עם המון תמונות, וזה כלי מצוין עבורי כי אני יכולה להבין באמצעותן מה מדבר אליהם", אומרת פרנקל. "אבל לפעמים כשמסתכלים על כל התמונות יחד מגלים שהן מאוד דומות. האלגוריתם גורם לנו להרגיש שאנחנו רואים עולם שלם, כשבפועל כולנו נחשפים שוב ושוב לדברים דומים".

מכאן מגיע אחד האתגרים הגדולים של האדריכל היום: לא לשחזר את התמונה שהלקוח שמר, אלא להבין מה הוא אהב בה. אולי זו התחושה, החומר, האור או השקט שהיא משדרת. את אלה אפשר לתרגם לבית אחר לגמרי, שמתאים למי שעתיד לחיות בו.

אותה ספקנות כלפי מגמות מאפיינת גם את הגישה שלה למה שנכנס ויוצא בכל עונה. "אני לא חושבת שצריך לבחור טרנד ולהלביש באמצעותו בית שלם", היא אומרת. "הדבר המעניין הוא דווקא החיבור. אפשר לקחת השפעות ממקומות שונים, לערבב תקופות, חומרים ומגמות, ובסוף לייצר מהם משהו שמתאים למשפחה המסוימת הזאת. מבחינתי, זו המגמה הנכונה". בית כזה יכול לשלב קווים עכשוויים עם רהיט שעבר במשפחה, אבן טבעית עם אלמנט מלוטש, אמנות צבעונית בתוך מעטפת שקטה. "כשנכנסים לבית, אני לא רוצה שהדבר הראשון שיזהו יהיה את הטרנד. אני רוצה שירגישו את האנשים שחיים בו".

שאלת הרחבת החללים עומדת גם היא לביקורת. במשך שנים המגמה הייתה ברורה: לפתוח. הורדנו קירות, איחדנו פונקציות, הגדלנו את המטבח וחיברנו אותו לסלון ולפינת האוכל. נוצרו חללים ציבוריים מרשימים שמאפשרים לכל המשפחה להיות יחד, וזה צורך שלא נעלם. "אלא שלצידו התחדד צורך נוסף: להיות ביחד, אבל גם לדעת להיות לחוד", אומרת פרנקל. במעשה מדובר ביצירת דרגות שונות של פרטיות בתוך הבית: פינת קריאה, אזור משפחה קטן, ספסל ליד חלון, מקום לעבוד בו, פינה שמאפשרת לאדם אחד להתנתק לרגע מבלי להסתגר לחלוטין בחדר.

גם ביחס לחומרים, פרנקל מבקשת להתרחק מהשאיפה לשלמות. "אני אוהבת חומרים שמותר להם להתיישן. עץ משתנה, אבן מקבלת אופי, עור מקבל סימנים. בית שחייב להיראות בעוד עשר שנים בדיוק כפי שנראה ביום הצילום הוא בית שמציב דרישות מאוד קשות בפני מי שחי בו". זו תפיסה שמחברת בין הפריטים האישיים, עבודת יד, אמנות ו-Custom Made לא כסמלי סטטוס, אלא כדרך ליצור בית שאי אפשר פשוט להעתיק לבית הבא.

"בית הוא לא פריים", מדגישה פרנקל. "בסופו של דבר צריך לקום בו בבוקר, לחזור אליו עם שקיות, להכין ארוחת ערב, לארח, לנוח, לעבוד ולגדל בו ילדים. הוא צריך להיות יפה גם כשהוא לא מסודר לצילום".