העיר הספרדית שמתחפשת השבוע לקרקס

ג'אביר פניה איבאניס, המנהל האמנותי של פסטיבל קונצנטריקו, אוהב לספר על תמונה שצילם לפני יותר מעשר שנים. שני ילדים הולכים ברחובות לוגרוניו העתיקה, כל אחד עם מפה מקופלת בידיו, מסתכל בה בריכוז של מי שיודע בדיוק לאן הוא הולך. מאחוריהם צועד מבוגר, כמעט מחוץ לפריים. הם ניווטו, הוא הלך אחריהם. מה שהיה להם בידיים, הוא אומר, הייתה הזמנה. הזמנה לעבור דרך העיר שלהם כאילו ראו אותה בפעם הראשונה.

פסטיבל קונצנטריקו מתקיים מדי שנה בלוגרוניו, עיר של כ-150 אלף תושבים בפרובינציית לה ריוחה שבצפון ספרד. אדריכלים ומעצבים מכל העולם מגיעים, מקימים מבנים זמניים בכיכרות, בשדרות ובחניות, ובסוף שבוע מפרקים הכל. השנה זו המהדורה ה-12, ויותר מעשרים פרויקטים פזורים ברחבי העיר.

הפרויקט שמושך השנה את עיקר תשומת הלב הוא של האדריכל הצ'ילאני סמיליאן ראדיץ', שזכה בחודשים האחרונים בפרס פריצקר, הנחשב לפרס האדריכלות הנחשק ביותר בעולם. ראדיץ' לא הביא לפסטיבל פביליון אדריכלי מסוגנן. הוא הביא קרקס.

בחופי צ'ילה, הוא מסביר, מסתובבים "קרקסים עניים" קטנים שמגיעים לשכונות מגורים לשלושה-ארבעה ימים. הם בנויים מיריעות ניילון זול, הצבע שלהן דוהה בכל מסע, והם שורדים רק בזכות תיקונים של בעליהם. ראדיץ' העביר קרקס כזה, בקוטר עשרים מטר, לרחוב הראשי של לוגרוניו, צבע אותו בצבעים תעשייתיים ובפנים פרש כסאות מתקפלים ומסך שמקרין בלי סנכרון סרט קצר שצולם בוולפרייסו ב-1963. המבנה הזה, הוא כותב, הוא המרחב המיידי המושלם. קל, שמח, פרימיטיבי, כלכלי.

בחצר ה-COAR שבמרכז לוגרוניו מציג סטודיו AAU Anastas מבית לחם יצירה שונה לגמרי. "Cathedral for One" הוא מבנה אבן שמיועד למבקר אחד בכל פעם ונבנה כולו מלוחות אבן שנפסלו במפעל, שכבה על שכבה, עד שנוצר חלל פנימי רציף.

הכניסה למבנה דרך פתח בתחתיתו, ומי שנכנס מחליק לתוך חלל חלק ועוטף, מואר רק דרך פתח קטן בקמרון. פעמיים ביום, בוקר וערב, מתנגנת שם קומפוזיציה קולית, ביצירות של מוזיקאים כמו ניקולס ג'אר, האניה ראני וטארק עבושי.

הסטודיו, שמוכר בעולם האדריכלות הבינלאומי ועוסק בין היתר בשיקום מבנים היסטוריים ופרויקטים בחלל הציבורי בפלסטין, עובד שנים על השאלה של האבן כחומר תרבותי ומשמעותי. "Cathedral for One", הם כותבים, הוא ניסיון לשאול כיצד ארכיטקטורה יכולה להמשיך לייצר משמעות דרך המחווה הפשוטה של הרכבת חומר במרחב.

סטודיו Matilde Cassani האיטלקי לוקח את קשת סן ברנאבה, שעומדת במרכז לוגרוניו בחגים, ומלביש אותה בחצאית אדומה גדולה המעוצבת על פי החצאיות המסורתיות של רקדניות ריוחה. היא מתרוממת ביום לאפשר מעבר ויורדת בלילה.

הקבוצה הצ'ילאנית noof group בנתה מערכת גג צל עם ריסוס מים שמורידה את הטמפרטורה בשטח שמתחתיה, תגובה ישירה לגלי החום ההולכים ומחריפים. ופרויקט "Terroir" של האדריכל השווייצרי רוג'ר בולטשאוזר ו-Garbizu Collar הוא פביליון שנבנה מאדמה דחוסה וחביות יין ממוחזרות, המתפקד גם כחדר טעימות אקלימי שבו הטמפרטורה, הלחות וריח העץ הם חלק מחוויית הטעימה. ב-24 ביוני כל זה ייפרק.