הסודות האפלים של האדריכל שמאחורי גרמניה המזרחית

ב-1945 חלה יוזף קייזר במחלה קשה, ובעקבות זאת עזב את מקצוע האדריכלות. שנה אחר כך הוא נרשם לאקדמיה למוזיקה בדרזדן והתחיל להתאמן כזמר אופרה, וב-1948 הצטרף ללהקת תיאטרון נולנדורף בברלין המערבית. רק בתחילת שנות ה-50 הוא חזר לאדריכלות, הפעם במזרח גרמניה הצעירה שקמה זה עתה. תוך שנים ספורות הוא כבר תכנן חלק מהבניינים שהפכו לסמל של המדינה החדשה, ובהם קפה מוסקבה, קולנוע קינו אינטרנשיונל ושדרת קארל מרקס אלה כולה. עכשיו, יותר משבעה עשורים אחרי שהתחיל את דרכו מחדש, תערוכה בברלינישה גלרי מציגה לראשונה את מלוא היקף עבודתו והשפעתו על האדריכלות של מזרח גרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

יוזף קייזר נולד ב-1910 בעיירה צֶלְיֶה, שנמצאת כיום בסלובניה, ולמד אדריכלות בפראג בתקופת רפובליקת ויימאר. ב-1936 הוא עבר לברלין ועבד תחת המשטר הנאצי, בין השאר במחלקת אדריכלות של החזית הגרמנית לעבודה, ולאחר מכן עמד בראש מחלקת תכנון באקדמיה הגרמנית לדיור. ב-1938, לפי אחד המקורות המתעדים את חייו, הוא הצטרף למפלגה הנאצית. מקור אחר טוען דווקא שהוא מעולם לא היה חבר מפלגה, כך שהפרק הזה בביוגרפיה שלו נותר שנוי במחלוקת בין החוקרים.

אחרי המלחמה, המחלה והתקופה כזמר אופרה, קייזר חזר לאדריכלות במזרח גרמניה ושם השתלב מהר במוסדות המדינה החדשים. הוא קיבל אות הצטיינות ופרס לאומי, והפך לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר במדינה.

בין 1950 ל-1984 קייזר היה מעורב בעשרות פרויקטים ממשלתיים ועירוניים, ובהם קולנוע קינו אינטרנשיונל, קפה מוסקבה ומוקה-מילך-אייסבר (בית קפה וגלידרייה מיתולוגיים שפעלו במזרח ברלין), כולם על שדרת קארל מרקס בברלין. הבניינים האלה נחשבו בזמנו לביטוי של הזהות התרבותית שגרמניה המזרחית רצתה להציג לעולם, והם מוכרים כיום כדוגמאות בולטות לאדריכלות מודרניסטית של תקופת שלאחר המלחמה. עקבות של קייזר אפשר למצוא גם מחוץ לברלין, בהם בית התרבות של מפעל מקסהיטה באונטרוולנבורן שבתורינגיה, ומתחם המגורים השני באייזנהיטנשטדט.

התערוכה, ששמה "בונים למען הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", נפתחה בשבוע שעבר ותימשך עד פברואר 2027. זו הפעם הראשונה שמוצג מבט רחב על עבודתו של קייזר, על בסיס ארכיון פרטי שהגיע לאחרונה לידי הברלינישה גלרי ומכון לייבניץ לחקר חברה ומרחב.. בין החומרים המוצגים, שחלקם מעולם לא נחשפו לציבור, שרטוטים, קולאז'ים, תצלומים, מודלים וסרטים.

תקופת הפעילות של קייזר במזרח גרמניה שונה מאוד מהאופן שבו תפקד המקצוע תחת הנאצים. בזמן שאדריכלים תחת המשטר הנאצי זכו להערצה כאישים יצירתיים, במזרח גרמניה המקצוע הפך למובנה בתוך מסגרות מוסדיות עם תכנון ובנייה קולקטיביים. בין 1956 ל-1968 קייזר עבד בתוך קולקטיב קבוע, אף על פי שהגישה האינדיבידואליסטית שלו לא תמיד התיישבה עם הנהלים המצופים. פרויקטים מסוימים מוצגים תחת שמו כערך התייחסות בלבד, בלי לטעון לבעלות בלעדית עליהם.

התערוכה בנויה משטח של כ-200 מטרים רבועים המחולק לפרולוג וארבעה פרקים. הפרק הראשון עוסק בעבודתו המוקדמת של קייזר, כשהתכנון שלו למועדון מקסהיטה נדחה בתחילה על ידי ההנהגה המזרח גרמנית ורק בגרסה מותאמת אושר לביצוע. הפרק השני עוקב אחרי המעבר הסגנוני שלו לכיוון המודרניזם דרך פרויקטים כמו קולנוע קוסמוס, ומגיע לשיא שלו בתכנון השלב השני של שדרת סטלינאלה, פרויקט שקייזר תכנן יחד עם ורנר דוצ'קה ואדמונד קולין וזכה בו בפרס לאומי. הפרק השלישי מציג את החזון האוטופי שלו לעיר סוציאליסטית עתידית, והתערוכה מסתיימת בפרק שחושף לראשונה את פעילותו כיועץ בפרויקטים כמו פרידריכשטאדפאלאסט וארמון הרפובליקה.

לצד החומר הארכיוני מוצגות שלוש עבודות אמנות עכשוויות שמגיבות למורשת של קייזר. ורוניקה קלנדורפר יצרה הדפס משי על זכוכית בהשראת קפה מוסקבה, קרסטן קונרד הפך את בניין משרד החוץ לשעבר לאובייקט פיסולי, וטרייסי סנלינג בנתה פורטרט וידאו וסאונד של חזון קהילתי שמעולם לא הושלם.

אחרי 1990 נהרסו או שונו כמה מהבניינים המזוהים ביותר עם קייזר, בהם מלון ברולינה ומשרד החוץ לשעבר. השאלה מה לעשות עם מבנים כאלה, לשמר, לשפץ או להרוס, עומדת במרכז השיח האדריכלי גם היום, לנוכח דרישות אקולוגיות ועומס פיתוח עירוני. בינואר 2027 יתקיים סימפוזיון נלווה לתערוכה שיעסוק בדיוק בשאלה הזו, ביחס לתפקידה של האדריכלות המזרח גרמנית בהיסטוריה הגרמנית של ימינו.