מה משותף לעיר שהתאוששה מרעידת אדמה, לנמל פולני חדש ולתיאטרון בלב היער?

ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו הכניסה השבוע לרשימה שלושה אתרים אדריכליים שנבנו באותה שפה מודרניסטית בדיוק, אבל מסיבות שונות לחלוטין זו מזו. עיר שתוכננה מחדש אחרי אסון טבע באוזבקיסטן, נמל שהוקם על ידי מדינה פולנית צעירה שרצתה להוכיח את מקומה באירופה, ותיאטראות מפוארים שנבנו בברזיל בזכות עושר כלכלי פתאומי מתעשיית הגומי.

רעידת האדמה שפגעה בטשקנט בירת אוזבקיסטן ב 1966 הרסה חלקים נרחבים מהעיר, ובעקבותיה תוכננה מחדש כמעט מהיסוד. עשרה מבנים ומתחמים עירוניים שנבנו בין שנות השישים לתחילת שנות התשעים נכנסו עכשיו לרשימת אונסק"ו, תשעה מהם לאורך צירים עירניים חדשים שנקבעו בתוכניות האב של אותה תקופה. מדובר במוזיאונים, אולמות תערוכה, בתי מלון, מתחמי מגורים ומוסדות תרבות שנועדו להראות שהעיר לא רק שרדה את האסון אלא נולדה מחדש כמטרופולין סובייטי מודרני. הבנייה שילבה טכנולוגיה תעשייתית וחוסן סייסמי עם התאמה לאקלים המקומי ולמסורות התרבותיות של מרכז אסיה, כך שהתוצאה יצאה שונה מהעתקה סובייטית גנרית וקיבלה זהות משלה.

בין שתי מלחמות העולם הפכה גדיניה מכפר דייגים קטן על חוף הים הבלטי לנמל הראשי של הרפובליקה הפולנית השנייה. מרכז העיר שנכנס עכשיו לרשימה כולל את שני הרחובות המרכזיים, שכונות המגורים, מבני הציבור והווילות על גבעת קמיינה גורה. התכנון לא היה מקרי אלא יישום נרחב של עקרונות מודרניסטיים ליצירת מכלול אורבני קומפקטי בעל זהות אדריכלית ברורה.

עבור פולין הצעירה, שהקימה לעצמה זהות לאומית אחרי שנים תחת שלטון זר, הנמל החדש והעיר שסביבו ביטאו שאיפה להוכיח שהמדינה שייכת לאירופה המודרנית.

שני התיאטראות שנכנסו לרשימה, התיאטרו דה פאז בעיר בלם והתיאטרו אמזונס במנאוס, נבנו בסוף המאה התשע עשרה בשיא הפריחה הכלכלית של תעשיית הגומי באזור. שתי הערים ביקשו להציג את עצמן כמרכזים קוסמופוליטיים המחוברים למסחר הבינלאומי, ובנו לשם כך מבנים בהשראה אירופית מובהקת, אך עם עיטורים ומוטיבים שמזכירים את הג'ונגל הסובב אותם. האדריכלות כאן לא שירתה שיקום אחרי אסון או בנייה לאומית, אלא ביטאה שאפתנות כלכלית של רגע היסטורי שכולם ידעו שהוא זמני, לפני שטרנד הגומי קרס.

שלושת המקרים שונים לגמרי זה מזה באזור הגאוגרפי, בתקופה הפוליטית ובנסיבות הכלכליות, אבל כולם משתמשים באוצר מילים אדריכלי דומה מאוד. סגנון אדריכלי אף פעם לא נייטרלי, הוא תמיד משרת מטרה ספציפית, בין אם זו הוכחה שעיר קמה לתחייה, טענה לשייכות לאומית, או ניסיון להנציח עושר שכולם ידעו שהוא זמני.