האמנית הישראלית שהפכה את הרצפה ליצירת אמנות

שירה ברזילי ציירה דמויות אנושיות כמעט על כל דבר שאפשר לדמיין: בדים, קירות, קרמיקה, קרקעית הבריכה. כשפנתה אליה סמנתה גלאכר מסטודיו Art+Loom עם הצעה לתרגם את הציורים לשטיחים בעבודת יד, ברזילי הבינה שמדובר במשהו שלא עשתה עדיין: מדיום שאפשר לא רק לראות אותו, אלא לחיות בתוכו. 

הדמויות שברזילי מציירת, תחת השם Koketit, מוכרות ליותר מ-630,000 עוקבים ברחבי העולם. קווים חופשיים ואינטואיטיביים, גוף אנושי, ידיים שנפגשות או מתרחקות. בשיתופי הפעולה הקודמים שלה עם זארה, קרטייה ואליזבת ארדן, היה המדיום משתנה בכל פעם. הפעם היה זה שטיח.

Art+Loom, הסטודיו ממיאמי שבנה לעצמו שם בזכות שטיחים שנוצרים בתהליך עבודה ידני קפדני ונראים כמו ציורים, היה הבחירה הטבעית לפרויקט. ברזילי חיפשה מקום שמוכן לאתגר את שיטות הייצור המקובלות ולהתייחס לנול ככלי יצירה, וגלאכר חיפשה אמנית שתביא איתה שפה ויזואלית חזקה מספיק כדי לעמוד בפני עצמה על הרצפה. כשהתחיל שיתוף הפעולה, עבדו השתיים יחד על תרגום הקווים לסיבים תוך שמירה על הגסות, הספונטניות והכוונה הרגשית שמאחוריהם.

הקולקציה שנוצרה כוללת תשעה עיצובים. כל אחד מהם מייצג מצב רגשי אחר: דמויות שנמתחות, מתפצלות, מתאחות. חלק מהקומפוזיציות זורמות ורציפות, חלקן טעונות במתח ובניגוד, ומשקפות את מורכבות הקשר האנושי. שילוב הצמר והמשי מוסיף חמימות לקווים ומאפשר לגוונים ולמרקמים לעשות עבודה שהצבע לבדו לא היה מסוגל לה. הקווים של ברזילי מקבלים בחומר הזה עומק ונוכחות פיזית שלא היו אפשריים על נייר.

אחד מהשטיחים בקולקציה שונה מהשאר. במקום משטח שטוח, הדמות על השטיח הזה עוברת עיצוב תלת-ממדי: כל חלק בה מגולף ומעוצב ביד, עם גבהים ונמוכים שמפיחים בה נפח של ממש. הקו הופך לצורה שניתן לגעת בה, והתוצאה קרובה יותר לפסל מאשר לאריג. גלאכר וברזילי פיתחו שיטה זו במיוחד לקולקציה, ואין לה אח ורע בשום עיצוב קודם של הסטודיו.

"עבודתה של Koketit היא אינטואיטיבית ואקספרסיבית", אומרת גלאכר. "מהתחלה, שיתוף הפעולה הזה היה על שמירת הספונטניות הזאת. להתייחס לנול לא כאל מגבלה, אלא ככלי יצירה".

השאלה שעומדת מאחורי הקולקציה היא מתי אובייקט שימושי הופך ליצירת אמנות? השטיחים של Art+Loom ו-Koketit מציבים את עצמם בשני הצדדים בו זמנית, כמשטח שאפשר לדרוך עליו וכציור שאפשר לחיות בתוכו. ברזילי, שבשנים האחרונות מעצבת, בין השאר, בריכות פרטיות ומסחריות, מוצאת בשטיח מדיום שמחבר בין שני הקצוות: הוא ממשי, אפשר לגעת בו ולדרוך עליו, ובה בעת הוא נושא בתוכו את אותה הכוונה רגשית שמאפיינת את כל יצירותיה.