כשהמעצבת היא גם הלקוחה: הצצה לדירת הגן הפרטית של צביה קזיוף

יש מצב בתהליך שבו מעצב פנים נשאל איך נראה הבית שלו עצמו. זו שאלה שמחייבת תשובה, כי לא ניתן להסתתר מאחורי דרישות הלקוח, מוגבלות תקציבית שנכפתה מבחוץ, או העדפות שפשרתם עליהן. כשמעצבת הפנים צביה קזיוף תיכננה את דירת הגן שלה בצפון תל אביב, לא היה שם אף אחד שצריך לשכנע. רק ההחלטות שלה עצמה.

הדירה נרכשה "על הנייר", עוד לפני שהבנייה הסתיימה, מה שאפשר לקזיוף להיכנס לתהליך בשלב מוקדם ולשנות את החלוקה המקורית לפי האופן שבו רצתה שמשפחתה תחיה. מבחינת הכוונה, הבית נועד לבני הזוג ולשני ילדיהם, ומאז הילדים כבר גדלו ועזבו, אבל הדירה לא נשארה מאחור.

כבר בתכנון המקורי ביקשה קזיוף להתרחק מפתרונות טרנדיים שמסכנים את עצמם להתיישנות מהירה. מה שיצרה במקום הוא מעטפת מודרנית ומאופקת שנשענת על שכבות של חומרים טבעיים ועל מפגשים ביניהם. עץ אלון, בטון, זכוכית, שיש ומתכות מופיעים בחללים השונים, כאשר כל חומר מקבל את מקומו מבלי להתחרות באחרים.

החלל הציבורי תוכנן כמרחב פתוח המחבר בין הסלון, המטבח והגינה. אחת ההחלטות הבולטות הייתה לוותר על פינת אוכל פורמלית וקבועה שתתפוס שטח ניכר ברוב ימות השנה. במקומה תוכננה קונסולה מאחורי הספה, שנפתחת בעת הצורך והופכת לשולחן אירוח גדול. כך נשמר חלל פתוח וגמיש ביום יום, מבלי לוותר על האפשרות לארח.

המטבח, שפתוח אל הסלון ובנוי בשני צירים מקבילים, שומר על הקשר עם שאר החלל גם בזמן העבודה בו. רצפת עץ אלון מעושן בדוגמת פישבון מכניסה חמימות לחלל, ואילו קיר בטון שמתחיל באזור המבואה ממשיך אל הסלון ומייצר רקע מחוספס לאלמנטים המדויקים שמסביבו.

הגינה לא נשארה לסוף הפרויקט. קזיוף תכננה אותה מהתחלה כחדר נוסף של הבית: כבר בשלבי הבנייה שולבו אדניות שאיפשרו שתילה של עצים משמעותיים, ועם השנים הצמחייה התבגרה ויצרה מעטפת ירוקה שמעניקה פרטיות ותחושה מנותקת כמעט לחלוטין מהעיר שמסביב.

בגינה שולבו בריכת שחייה, מטבח חוץ ופינות ישיבה לאירוח. המעבר הישיר מהסלון החוצה מטשטש את הגבול ביניהם ומחזק את התחושה שמדובר בבית פרטי ולא בדירת גן בלב סביבה עירונית.

המפלס התחתון הוקדש במקור לילדים, שאת חדריהם תכננה קזיוף מרווחים, עם חדר רחצה משותף ומרפסת עם פינת ישיבה וצמחייה. הילדים, כפי שקורה, גדלו ועזבו, והדירה שנועדה למשפחה של ארבעה הפכה לבית של שניים, עם נכדה שמרבה לבקר. התכנון ספג את השינוי בלי להיאבק בו.

אולי דווקא משום שקזיוף הייתה כאן גם המעצבת וגם הלקוחה, הבית אינו מנסה להרשים באמצעות מחוות אופנתיות. הוא נשען על חומרים שמתיישנים היטב, על פרופורציות ועל הקשר בין פנים לחוץ. המבחן האמיתי לכל בית הוא לא ביום שבו מסתיים הפרויקט, אלא שנים אחר כך, כשההרכב המשפחתי כבר השתנה. במקרה הזה, התכנון עמד בו.