אדריכלות

נוסעת בעקבות האהבה

עוד לא עוברות חמש דקות מתחילת הריאיון וההרגשה היא שהאדריכלית מיכל רוזנברגר מולינרו ואני מכירות כבר הרבה שנים. הכנות הישירה שלה, האופטימיות ושמחת החיים, מרגישות כמו פגישת מחזור של שתי חברות טובות עוד מימי התיכון. רוזנברגר נסעה לאיטליה לכמה שנים ועכשיו היא יושבת מולי ומשתפת אותי בחוויותיה...

מערכת בית ונוי

8 דקות קריאה

סיפורה מתחיל אחרי ארבע שנות שירות בצבא שבו ביצעה כמה תפקידים ייחודיים, היא השתחררה בדרגת סגן ומיד אחרי השחרור טסה לבדה למזרח. רוזנברגר ביקרה בנפאל ובהודו ולבסוף הגיעה לתאילנד. שם על חוף הים בקופנגן היא פגשה את עלם החמודות אנריקו מולינרו. כעבור כמה שבועות כשהיא בת 23 בלבד, רוזנברגר נוסעת בעקבות האהבה לאיטליה. בחצאית משבצות, סוודר וקסקט אדומים היא נוחתת במילאנו הקפואה.

רוזנברגר מתלבטת בין שני תחומים שמעניינים אותה (פסיכולוגיה ואדריכלות) ובהמלצת אנריקו בעלה המהנדס, מחליטה ללמוד אדריכלות. "לא הכרתי את השפה והלימודים היו קשים, זו הייתה תקופה מטורפת". עם ילדה בת שנתיים וילד בן חצי שנה, היא מסיימת בהצטיינות את לימודיה בפוליטקניקו של מילאנו. "לא מבינה איך בדיוק עשיתי את זה" מיכל צוחקת.

לאחר קבלת התואר, רוזנברגר מחליטה להשקיע את רוב זמנה בגידול שני ילדיה ומצליחה לעבוד מעט מאוד בעיצוב פנים של דירות ובתי עסק קטנים. "נשארתי בבית מבחירה ומרצון, ואף על פי שתמיד הייתי שלמה עם ההחלטה שלי, היו פעמים שהרגשתי שהנשמה שלי מתייבשת."

כדי לשחרר את מצוקת הנפש, רוזנברגר מתחילה לפסל בחימר. הפסלים הראשונים שלה נראים כמו מקהלת ילדים - "נשמות" היא מגדירה אותם. חסרי זהות מינית שספק שרים, ספק זועקים. בעיניי, הצעקה שלהם מסגירה את תחושת התסכול שחוותה באותם ימים. כעבור כמה חודשים, רוזנברגר - שראתה בפיסול תחביב שהוא סוג של פורקן לנפש - מופתעת מהזכייה בפרס ראשון בתחרות אומנות ארצית. בעקבות ההפתעה הזו, היא מחליטה להתמסר לפיסול.

צילום: Mario Tedeschi

לאחר כעשרים שנות נישואין רוזנברגר ובעלה נפרדים. היא ממציאה את עצמה מחדש ומתחילה לעסוק בתחום הבטיחות באתרי בנייה ותוך שכך משתתפת בבניית האתרים החשובים ביותר במילאנו של השנים האחרונות. במקביל, היא מתחילה להדריך קבוצות של אדריכלים ומעצבים שהגיעו למילאנו בתקופת ה"אקספו" או לשבוע העיצוב. "רציתי לחלוק עם אחרים את האהבה שלי למילנו, את התשוקה שלי לאדריכלות, לאמנות ולאסתטיקה בכלל."

עד לפני פרוץ מגיפת הקורונה, הסיורים תפסו תאוצה גדולה והגיעו אליה גם שוחרי תרבות. "נראה היה כאילו 2020 תהייה שנת הזהב של הסיורים שלי. לשבוע העיצוב הרשימה הייתה מלאה שמונה חודשים מראש."

בסופו של דבר, מגפת הקורונה שטרפה את כל הקלפים, עזרה לרוזנברגר לקחת החלטה אמיצה ולהגשים את חלומה לחזור למולדת. "תמיד ידעתי שאני אחזור לישראל, כל הזמן חיכיתי שהילדים שלי יהיו עצמאיים לגמרי. למרות הצלחת הסיורים, הרגשתי בתחושת המחנק שגרמה לי לרצות לעזוב. היו לי שיחות עם המנטורית שלי רוני התשואל, שבאמצעותן ניסיתי לבדוק האם זה נכון בשבילי לעזוב הכול ולעלות לארץ. כשהקורונה חיסלה את הפרנסה שלי, וכשנודע לי שאימי חלתה (שבעת כתיבת שורות אלו – הלכה לעולמה), ידעתי שזה הזמן לעשות את השינוי, ושהכוכבים יכולים להסתדר במקומם."

אחד מהכוכבים היה זוג חיפאים שרוזנברגר פגשה בסיור שלה. "במהלך הסיור פשוט התאהבנו". "הם סיפרו לי שרכשו מגרש בהוד השרון. הראיתי להם סקיצה של בית פרטי שתכננתי כשבפטיו שלו נמצא פסל של דמות (נשמה) הפורשת ידיים למעלה... הם התאהבו בסקיצה וגם בפסל." רוזנברגר צוחקת.

בני הזוג ביקשו ממיכל שתיקח על עצמה את הפרויקט, אך משום שקשה לבצע תכנון כזה מרחוק, הלקוחות חיברו את מיכל לאדריכל מקומי בשם איל בר. בזכות שיתוף הפעולה הפורה בין איל בר ורוזנברגר, הפרויקט קרם עור וגידים במהירות רבה והחזון של הלקוחות מתגשם. "איל הוא אדריכל מדהים בעיניי ואדם נפלא. אני מעריכה אותו מאוד מבחינה מקצועית ואני כל כך שמחה על המפגש עימו".

סקיצת פרויקט: מבט מכיוון מערב

על אף שרוזנברגר הגיעה לארץ רק לפני שמונה חודשים, היא מיד נכנסה לתחום העיצוב והאדריכלות, וגם יצרה קשר עם מספר גלריות שתוכלנה לייצג אותה כאן בארץ. "אני מרגישה שאני חוזרת למקום שבו השורשים שלי נמצאים. ישראל היא מקום אנרגטי מאוד - בכל פעם שהייתי מגיעה לביקור הרגשתי שאני חוטפת מכת חשמל. היום אני זוכה ליהנות מהאנרגיה הזו מדי יום."

החיים העוצמתיים והמורכבים של רוזנברגר, באים לידי ביטוי גם בפסל ברונזה שבו היא הכניסה 'ראשים' של בני אדם לתוך קובייה. "הקובייה מייצגת את הגבולות המנטליים ולפעמים גם הפיזיים שאנחנו כלואים בתוכם. זהו ביטוי לתסכול ולרצון לצאת החוצה שרבים מאתנו מרגישים. הראשים צועקים משום שהם רוצים להשתחרר - אלו שמצליחים מוארים, ואלו שלא, כמעט טובעים." גם על עבודה זו קיבלה פרס לאומי בשנת 2017.

לקראת סוף הפגישה, כשאנחנו כבר החברות הכי טובות בעולם, רוזנברגר מראה לי את קעקוע הקופידון שעל הרגל. "עשיתי את הקופידון הזה לפני כמעט 30 שנה, בתאילנד. רציתי משהו שתמיד יזכיר לי שאני מאוהבת באהבה, אני חושבת שאהבה יכולה לשנות חיים ולכן אני הולכת בעקבותיה לכל מקום. האמונה באהבה והאמונה שהכול אפשרי נותנות לי שקט ומתוך השקט אני ממשיכה לצמוח ולגדול."

כשאני שואלת את רוזנברגר מה החלום הכי גדול שלה, היא עונה ללא היסוס "פסל ענק שיוצג בכיכר רבין, להיות בזוגיות חדשה שיש בה אהבה גדולה ולמצוא את האיזון בין האומנות, לבין הקריירה לבין האהבה."

לפרטים ויצירת קשר - מיכל רוזנברגר:

מייל: michal@michal.it

נייד: 052-2487950

אתר: www.michal.it

תגיות: אדריכלים ומעצבי פנים