אדריכלות

מבטיח ומקיים

אקולוגיה, אדריכלות, קינטיקה, לואו-טק, תחכום טכנולוגי וטבע יפהפה, הם המרכיבים שטוו את מלאכת תכנונו של גן האירועים אקו, שביצע האדריכל ערן שמש

מערכת בית ונוי

14 דקות קריאה

הממבראנה במצב סגור בעת אירוע, משמשת במקרה זה כקנבס להקרנת תמונות המשוות לחלל נוף של שדה שיבולים.

"מתחם אקו נולד מאהבה ותשוקה עזה לטבע, אנשים, אסתטיקה ואקולוגיה.אנו מאמינים כי אקולוגיה אינה רק מילה להתהדר בה, אלא יש לחלום אותה, להאמין בה וליישם אותה כשמירה על הסביבה ואיכותה וכיבוד כל הקיים סביבנו. אנו גם מאמינים כי קיימות אינטראקציה בין חלל ובין אדם והדדיות בין שני גופים: החלל כגוף המכיל, והפרט כגוף המוכל. בדיוק כפי שהחלל מגיב ומשתנה בהתאם לתנועה של האורחים, ל”מסה” שלהם, לאירוע, לתאורה או לסיטואציה, כך גם האורח מגיב אליו. נמשך, נעצר, מתרחב ומתכווץ. בחללים מסוימים הוא אף משתנה בלבושו, במראהו ובהרגשתו. כל גוף מייצר אדפטציה אל הגוף השני.” כך מתארים היזם – יוסי יהלום, והאדריכל – ערן שמש את הפרויקט המשותף שלהם.

מבט אל מבנה האיסכורית ששימש כבית חרושת ואל השטח הירוק הסובב אותו. במחצית מהיקפו וגובהו נפרצו פתחים, ובמרבית האלמנטים שהיו בו נעשה שימוש חוזר.

אקו- גן האירועים השוכן על שפת נחל חדרה, בפיתול האחרון שלו לפני הפנייה מערבה לכיוון הים. "הפרויקט נרקם, למעשה, ‘על הדרך’, כשבעצם היינו עסוקים בתכנון פרויקט אחר” הם מוסיפים, אך ביקור במקום מבהיר שמה שאולי נרקם "על הדרך” הלך איתה לכל אורכה ועד סופה, כיישום נטול פשרות של האני מאמין המצוטט לעיל.יהלום, בעל ותק של שנים בתחום האירועים, זיהה את ההזדמנות העסקית הטמונה במבנה האיסכורית שהיה בעברו בית חרושת לקלקר באזור התעשייה של חדרה, למרות שהמבנה והשטח סביבו, היו רחוקים אז מאטרקטיביות, ובלשון המעטה: מיני מכולות ומחסנים שהוצמדו אליו במהלך השנים במטרה להרחיבו היו פזורים סביב, והטבע המקומי "השתולל” עם צמיחה נטולת רסן לכדי סבך פראי של ממש. "בכלל לא ראו את גדת הנחל, וצריך היה הרבה מאד דמיון כדי לחשוב שמכל הכאוס הזה יכול להיוולד משהו” מספרים יהלום והמעצבת נעמי אשל, מי שביצעה את עיצוב החוץ והפכה את הסבך הפראי לשטח מגונן המקשה לדמיין את תיאורי עברו.

ה”בלגן” שלפני.

הרעיון של יהלום ושל שותפו, אלון טלמון, היה ליצור גן אירועים כמקום שיצמח ממיקומו, שיוכל להשתנות ולהתאים עצמו למשתמשיו ולסוגי אירועים שונים, ונאמנים לתפיסתם האקולוגית ביקשו להעצים את הערך המקיים שנבע מעצם השמשת המבנה הקיים. "הקונספט התכנוני נולד בתוך כך מהגמישות המבוקשת, וההיבט המקיים הושתת על שימוש חוזר באלמנטים שהיו בנמצא ובפסולת השאריות שהייתה זרוקה סביב, וכזו לא חסרה” מספר שמש. המבנה שקיבל לידיו "ישב” על משטח בטון, והתבסס על קונסטרוקציית עמודים ואגדים עטופה באיסכורית- מעטפת קשיחה של לוחות פלדה. בשלב הראשון, על מנת להשיבו לממדים המותרים בהיתר הבנייה, נחתכו מהמבנה כל ה”טלאים” שנוספו לו עם הזמן, ובדיקת הקיים השמישה חלק נכבד מהאלמנטים המקוריים, כמו, למשל, ריצוף הבטון שנותר במקומו וטופל בליטוש וחריצה, ציפוי קירות שעשה שימוש בקליפות אריזות ריצוף פרקט ישן שנותרו לאחר יישורו, מדרגות פנימיות (מובילות לגלריה עליונה) שנבנו מברזלים ועץ שהיו בנמצא ועוד. במחצית מהיקף המבנה וגובהו נפרצו פתחים לטובת קשר ישיר וזורם עם החוץ, ולצורך זה אף ננגסו כ-60 ס”מ מנפח הפנים, כך שהגינה כמו פולשת לתוכו פנימה ומטשטשת הגדרה ברורה בין שני המרחבים.ואולם, מה ש”על פניו” נראה כפשטות צרופה, כ”לואו טק” בהתגלמותו וכאקט אקולוגי טהור המעניק מחזור חיים נוסף למבנה פשוט ומשומש, מפתיע בפרשנות האדריכלית שהעניק שמש לממד הגמישות שהגדירה הפרוגראמה. "הגמישות הפרוגרמאתית והתכנונית אותה ביקש הלקוח, והרצון ליצור אינטראקציה בין חלל ומשתמש הדהדה אצלי בצורת קינטיקה, כמהות שיכולה ליצרן” מספר שמש על הרעיון, שלאחר תהליך פיתוח וגיבוש קרם עור וגידים כסוג של מבנה בתוך מבנה בעל יכולת לנוע ולשנות את החלל.

דיאלוג צפוף בין פנים וחוץ: לטובת יצירתו ננגס שטח מהחלל, כך שהגינה כמו פולשת לתוכו. בתוך המבנה: ממבראנה נעה שנועדה לחולל תנועת שינויים בחלל- יריעת ענק של בד גיאו-טכני אלסטי שבתוכה מושחלים צינורות CVP בתצורת קשתות. ביצוע הממבראנה: “מילגה”

לתכנון האלמנט הקינטי רתם שמש עמית וחבר, את האדריכל האמריקני מייקל פוקס שעשייתו מתמקדת בהחדרת קינטיקה לאדריכלות, והפתרון נטווה כעין ממבראנה פנימית: יריעת ענק - 1500 מ”ר- של בד גאו טכני אלסטי שבתוכה מושחלים צינורות PVC המייצרים שלדה בתצורת קשתות. שמש: "בהתייעצות עם יוגי, הבעלים של מילגה שייצרו את היריעה, הגענו להרכב החומר ואופן היישום בו עד שהגיע לשלמות שהתאימה לשימוש והשביעה את רצוננו" הצינורות מעוגנים לרצפה באמצעות "קרדנים” (מחברי גלשן- תורן מעולם השיט), ומכילים בתוכם צינורות דקים יותר ליצירת מנגנון טלסקופי המעניק לשלדה גמישות ומאפשר לשלוט על תנועתה ועל המצג הרצוי - פתוח או סגור. המסילות המאפשרות את תנועת הממבראנה בשלושה ממדים מוטמעות בתוך רצפת הבטון, וכל אחת מהקשתות מחוברת למנועים ב- 7 נקודות אחיזה: שני מנועים שתכליתם לשנות את נקודת מגעה עם ריצוף הבטון על הרצפה, וחמישה מנועים ששולטים על תצורתה מעל. המנועים הותאמו לאפליקציה ייעודית שתוכנתה אחרי לא מעט ניסוי וטעייה, ו”האתגר הגדול” אומר שמש "היה חיבור כמות כזו של מנועים, 72 במספר, ליצירת ‘כוריאוגרפיה’ אחת. להביא למצב שהם יעבדו בעת ובעונה אחת על פי פיקוד המתקבל בו זמנית מפקד אחד שתוכנת לכך”. באמצעות הממבראנה ניתן ליצור אינספור תרחישי חלל, ובכלל זה חללי ביניים, ואף להשתמש בה כאלמנט עיצובי- כקנבס להקרנת אימג’ים רצויים. הממבראנה אף הכתיבה את מופע החזית הנושקת להמשך ריצוף הבטון בכיוון הנחל, ותכנונה, לדברי שמש, היווה אתגר ביצועי נוסף - בחזית זו הותקנה דלת ענק מקושתת עם פתיחת פיווט המייצרת מפתח של 12 מ’(!(), וקושרת את הפנים והחוץ לרצף אחד.

בתוך החזית השקופה משתלבת דלת ענק מקושתת עם פתיחת פיווט המייצרת מפתח של 21 מטר וקושרת את הפנים והחוץ לרצף אחד.

תנועת הממבראנה ויכולותיה לשנות את פני החלל אינה ההפתעה היחידה שמזמן המקום. ביקור בשירותים הוא חוויה מפתיעה נוספת שלמרות היותה שונה בתכלית "היא אינה מנותקת מהממד הקינטי” לדברי שמש "אדריכלות אינטראקטיבית היא אחת הנגזרות של אדריכלות קינטית, ובעיצוב חללי השירותים יצרנו את השינוי והשפעתו על הגורם האנושי בדרך אחרת”. שני האזורים- זה המיועד לנשים וזה של הגברים- מעוצבים בסגנון וינטאג’ מלבב על בסיס חומרים שהיו בנמצא ו/או כאלה שנמצאו בשווקים או נהגו ייעודית. כל אחד מהם מתנאה במבואה, אשר בשעת קיום אירוע הופכת לסוג של חלל שירות המציע שירותים בלתי מצופים בעליל שמייצרים שינוי בהופעה- מניקור לנשים, צחצוח נעליים ועניבות לבחירה לגברים. תאי השירותים עצמם מעוצבים בסגנונות שונים, וכך, למשל, ניתן לבחור בתא בנוסח בקתת ציידים, בגרסה אנגלית, ב”סלון” ספרותי וכד’, ומהם יש שמזמינים את המשתמשים לפעולה- להשאיר מזכרת כתובה על הקיר, למשל. האביזרים הסניטאריים, כמו גם התשתיות הנדרשות, מיישרים קו עם הרעיון האקולוגי-מקיים שהוביל את התכנון, דוגמת ברזים חסכניים ומערכת מים אפורים.

שלבי פתיחתו של הפתח הגדול, המאפשר לממבראנה הפנימית להגיח החוצה. ריצוף הבטון המקורי נותר על עמדו אך וטופל בליטוש וחריצה, וזרימתו החוצה מעצימה את ממד ההמשכיות והחיבור בין הפנים והחוץ.

חלק משמעותי ובלתי נפרד מחוויית המקום הוא הגינון הסביבתי ומערכת היחסים המתקיימת בין מרחבי הפנים והחוץ, כאשר הגינון "פולש” למבנה והמבנה כמו גולש אליו החוצה. כמו בחלל הפנים גם כאן נעשה שימוש בחומרים קיימים, דוגמת אבני המדרך שאינו אלא משטחים שנחתכו מגדר איטונג קיימת. הצמחייה ששילבה אשל היא צמחייה אופיינית לאזור שנבחרה בהתאמה לטבע המקומי, ומערכת ההשקיה הינה תת קרקעית ומתבססת על איסוף מי גשם, טל ומזגנים. המרקם הוויזואלי שנוצר מאופיין כמשטחים ירוקים העוטפים את המבנה, מבצבצים בינות למשטחי הריצוף והבטון, וגולשים מטה אל עבר הנחל, מתמזגים איתו בהרמוניה טבעית. וכך, אם לסכם, התמזגות ומפגש הם, למעשה, התמצית של אקו- מפגש בין פשטות בסיסית, קדמה טכנולוגית ונוף טבעי החוברים לחוויה אחת מבטיחה ומקיימת, תרתי משמע.

הממבראנה: מנגנון טלסקופי שמשתלב בבנייתה מאפשר לשלוט על מצג רצוי- פתוח או סגור, והצינורות המעוגנים לרצפה נעים במסילות המוטמעות ברצפה. התנועה מתאפשרת הודות ל7- מנועים ב7- נקודות אחיזה שנשלטים ע”י אפליקציה ייעודית ופקד אחד.