אונסק"ו: "תופעה ייחודית בהיסטוריה של האדריכלות והתיאטרון"

ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו הכירה בעשרה תיאטראות היסטוריים במרכז איטליה, שנבנו בין אמצע המאה ה-18 לסוף המאה ה-19 באמיליה-רומאניה, במארקה ובאומבריה. מה שמייחד אותם הוא לא רק הסגנון האדריכלי אלא שיטת הבעלות שבה נבנו - בבעלות משותפת, שבה הרשות המקומית ותושבים פרטיים רכשו יחד מניות בבניין, כל אחד לפי יכולתו, ובתמורה קיבלו זכות שימוש בתא אישי לאורך כל חייהם.

משרד התרבות האיטלקי ציין בהודעה רשמית שהתיאטראות מייצגים תופעה ייחודית בהיסטוריה של האדריכלות והתיאטרון כמוסד חברתי ותרבותי, ושהם נולדו מתוך השתתפות ישירה של האזרחים, ששיתפו בבעלות, בניהול ובהשתתפות, ותרמו באופן משמעותי להתפתחות החיים התרבותיים והחברתיים באזורי מרכז איטליה. במשרד הוסיפו שמדובר במורשת נפוצה, הכוללת מבנים בעלי אלגנטיות מיוחדת ומסורת אזרחית שהפכה את התיאטרון לגורם מכונן בזהות של הקהילות האלה.

מבחינה אדריכלית, התיאטראות מייצגים את הנוסח האיטלקי הקלאסי, אולם בצורת פרסה, טורי תאים מדורגים אחד מעל השני, ובימות ומנגנוני קלעים היסטוריים ששרדו עד היום. הסגנון משלב ניאו-קלאסיציזם עם השפעות בארוק מאוחר, ומאחורי הפאר יש חשיבה תכנונית מדויקת, כל תא תוכנן כך שיאפשר ראייה טובה ואקוסטיקה איכותית, והפרוזדורים והמסדרונות תוכננו לאפשר תנועה חברתית בין המעמדות שרכשו תאים שונים.

התיאטרון הקטן ביותר במכלול, טיאטרו דלה קונקורדיה במונטה קסטלו די ויביו שבאומבריה, נחשב לאחד התיאטראות ההיסטוריים הקטנים בעולם, ולמרות זאת נבנה באותה שיטה בדיוק, עם אותה מחויבות לפרטי הפרסה והתאים. זה ממחיש איך המודל הזה לא היה שמור רק לערים גדולות אלא אפשר גם ליישובים קטנים להקים מוסד תרבות בקנה מידה מלא.

מעבר לערך האדריכלי, ההכרה של אונסק"ו נוגעת גם בשינוי חברתי רחב יותר. לפני עידן התיאטראות הקונדומיניים, התיאטרון היה בעיקר מרחב סגור לחצרות אצולה. השיטה החדשה פתחה את הדלת לבורגנות המתעוררת של המאה השמונה עשרה, ואפשרה לציבור רחב יותר לקחת חלק בבעלות ובחוויה התרבותית כאחד. כל עשרת התיאטראות עדיין פעילים כיום, ומארחים הצגות אופרה, תיאטרון ומוזיקה, כך שהמורשת שאונסק"ו הכירה בה השבוע היא לא רק אבן ולבנים אלא מוסד שממשיך לתפקד באותה מטרה שלשמה הוקם.