"הבית אולי צריך להיות כמו מוזיאון, אבל כזה שאפשר להסתובב בו בפיג'מה"

צילום: עודד סמדר. כל המערכות והאחסון הוסתרו בתוך עבודות נגרות מורכבות

עיצוב

"הבית אולי צריך להיות כמו מוזיאון, אבל כזה שאפשר להסתובב בו בפיג'מה"

מעצב הפנים ניצן הורוביץ עובד כבר יותר מ-25 שנה, ועדיין מסרב לעבוד על אוטומט. בדירה של 140 מ"ר במרכז הארץ הוא גילח את כל הקירות, שטף אלון אירופאי בשחור, והסביר מדוע הוא לא נותן לפרויקטים שמות

שירה רייז משולם

10 דקות קריאה

08-06-2026

בתחילת הריאיון שאלתי את מעצב הפנים ניצן הורוביץ מהו שמו של הפרויקט. הוא ענה שהוא לא נותן לפרויקטים שמות, משום שמבחינתו הפרויקטים הם האנשים שגרים בתוכם. הדירה הזו שייכת לבני זוג בתחילת הגיל השלישי, היא "פיינשמייקרית" והוא מהנדס, ומשתרעת על פני 140 מ"ר בקומה גבוהה במרכז הארץ. היא הגיעה לפגישה הראשונה לבושה בשחור, הצבע המועדף עליה, וסיפרה על אהבתה לגוונים הכהים. הורוביץ הקשיב, וכדי לענות על החיבור של הלקוחה לכהה בלי להקטין את הדירה, שהיא נמוכה יחסית, בחר הורוביץ בפלטת גוונים מרוסנת.

"ההעדפות של הלקוחות הן תמיד בראש מעייניי", הוא אומר, "אני לא הסיפור כאן, ומבחינתי מה שהכי משפיע על פרויקט הוא העולם הרגשי שבתוכו הוא נוצר".

עודד סמדר. מקסימום פרקטיקה באמצעות מתיחת גבולות החומר

האגו של המעצב

התפיסה הזו, המציבה את הרגשות של הדיירים לפני האגו של המעצב, מתחילה אצל הורוביץ סביב שולחן העבודה במשרד. "תכננתי את שולחן העבודה שלי במשרד כך שהלקוח יוכל לשבת לידי, ולא מולי. חשובה לי התקשורת הזו, ובזכותה רוב הלקוחות, ככולם, נותנים לי מנדט מלא. אני תמיד זוכר - זה לא הבית שלי. מישהו אחר עומד להתהלך בבית הזה יחף, והוא צריך להרגיש הכי בנוח שאפשר. אני רוצה להביא את הלקוח להבין את הסיבות לדברים שאני מציע, ובמקום סחרחורת של אפשרויות, לתת לו את השקט שהוא צריך".

עודד סמדר. הפרקטיקה היא זו שמותחת את גבולות החומר

השקט הזה נמצא גם בדירה הנוכחית, הממוקמת בקומה גבוהה. בני הזוג ביקשו את מה שרבים בגילם מחפשים: להגדיל את החלל הציבורי ולהרחיב את סוויטת ההורים (המאסטר) על חשבון החדרים הקטנים. הורוביץ הרס את כל מחיצות הפנים. הקיר היחיד שנותר הוא קיר ההדף שמול הממ"ד (שאי אפשר להסיר מסיבות קונסטרוקטיביות).

עודד סמדר. במקום הלבן הסטנדרטי ישנם גוונים של חום כולל גוון קפה בהיר

רעב קבוע

את הגוון הכהה (שהלקוחה אוהבת) הוא הטמיע בתוך החומר עצמו: "לקחנו אלון אירופאי ושטפנו אותו בשחור. למרות הצבע הכהה, חלק ממסת הקיר מורכב מלייסטים, מה שמסייע להרחבה של החלל לצד יצירת הסתרה. השתדלתי להשתמש במינימום צבעים. אני לא אוהב לייצר קונטרסטים אלא הרמוניה מונוטונית. בבית הזה אין לבן; הכול עטוף בגוון קפה בהיר".

עודד סמדר. הפתרון הכי מדויק הוא הפתרון שמציע את הנוחות הכי גבוהה

בעיצובים של הורוביץ אין קונטרסטים בולטים, אבל באישיותו יש. אומנם הורוביץ בוחן היטב את נפש לקוחותיו, אבל כבר יותר מ-25 שנה הוא חוקר את "החומרים" שבונים את הבית. אחרי חצי יובל במקצוע, הוא מסרב לעבוד על אוטומט. "אני מקפיד על רעב קבוע, זה חלק מהמבנה הגנטי שלי. הסקרנות היא לא בשליטתי והיא משאירה אותי עירני. אני תמיד מחפש דרך להוכיח שאפשר אחרת - לתת מקסימום פרקטיקה באמצעות מתיחת גבולות החומר".

עודד סמדר. הגדלת החלל הציבורי באמצעות גילוח קירות

"בהסתרה עצמה יש חשיפה"

בדירה שבה הגובה הציב מגבלה ולא נעשה שימוש בהנמכות תקרה, כל המערכות והאחסון הוסתרו בתוך עבודות נגרות מורכבות. החיפוי של הקירות יוצר חוויה של גילוי הדרגתי. "בהסתרה עצמה יש חשיפה - כשזזים במרחב, מגלים פתאום משהו אחר. אנחנו בעצם מפרקים את החומר עד שהוא מגיע למינימליות, הנדרשת לפונקציה שאותה הוא צריך למלא. כל חומר יכול להתחבר לכל קונספט, הכול עניין של מינון".

אלמנט מרכזי בתכנון הוא הסתרת המסדרון הסטטי מהחזית הציבורית, לטובת הפרדה ברורה של האזור הפרטי. מעבר לו שוכן הממ"ד המשמש כחדר עבודה, וסוויטת המאסטר שחוברה משני חדרים. הסוויטה כוללת אזור אחסון גדול המחולק לשניים, חדר ארונות פתוח ומאוורר, ועבודות זכוכית עדינות. בחדר השינה שילב הורוביץ משחק מראות המאפשר לחוות את הנוף החיצוני גם מזוויות לא צפויות בחדר.

עודד סמדר. הפרדה מובהקת, אך עדינה, בין הפרטי לציבורי

החומרים צריכים לשרת את הפרויקט

כשבוחנים את חומרי הגלם, שאותם הורוביץ חוקר בפרויקטים השונים, הוא מציג גישה פרגמטית שמושפעת משילוב בין פרויקטים פרטיים, מסחריים וקמעונאיים - ופעמים רבות התוצאות והמסקנות הן לא שגרתיות. "הפורצלן, שנחשב על ידי רבים כחומר פשוט, הוא חומר מפתיע מבחינתי כי הוא משתנה בקצב מהיר ויודע לתת פתרונות מעניינים. בשוק האמריקאי הפורצלן נחשב לנחות בהשוואה לאבן טבעית, אבל הוא חומר שעושה את העבודה ומעורר כבוד".

יח"צ. הורוביץ: "הסקרנות היא לא בשליטתי והיא משאירה אותי עירני"

"אני פתוח", הוא ממשיך, "לכל סוגי החומרים והתנאי היחיד שלי הוא שהם ישרתו את הפרויקט. למשל, אני יכול לקחת עץ ולצבוע אותו בחומר שמדמה את גוון הברזל, במקום להשתמש בברזל עצמו. אני תמיד אשאר עם חומרי הבסיס - האבן, העץ והזכוכית - אבל באמצעות הצביעה ומניפולציות אחרות אגיע לנראות שמתאימה לרצון של הלקוחות".

מבחינתו הקו האדום, ביציאה מהשבלונה, הוא פונקציונאליות לצד נוחות. "הגבול עובר רק כשמדובר על פרקטיות. אם משהו הוא לא פרקטי, אעשה את כל מה שביכולתי כדי לשכנע את הלקוח לשנות את דעתו".

עודד סמדר. בחדר השינה, שילוב משחקי מראות מאפשר לחוות את הנוף מזוויות לא צפויות

"אצלי אין זהב על הקירות"

עבורו, "לקוח מאפשר" אינו לקוח פסיבי, אלא מי שפתוח לשמוע דעה מקצועית שונה כדי להגיע לפתרון שהוא הכי מדויק, או כדברי הורוביץ פתרון שמציע את הנוחות הכי גבוהה.

גם מול השינויים בתעשייה ובעיקר מול הבינה המלאכותית, הורוביץ משוכנע שהבסיס יישאר אנושי. "הקשר האישי עם הלקוחות הוא דבר שאי אפשר יהיה לוותר עליו. יכול להיות שעם השנים, באמצעות ה-AI הלקוח יוכל לתכנן את כל הדירה בעצמו, אבל הוא תמיד יצטרך מישהו שיגיד לו האם הדברים נכונים ומתאימים לו".

למרות המורכבות החומרית, התוצאה של הורוביץ היא פשוטה, אבל פשוטה במובן הכי טוב של המילה. "הפרויקטים שלי מושקעים מאוד, אבל הם לא מנקרי עיניים. אצלי אין זהב על הקירות. מבחינתי, הבית אולי צריך להיות כמו מוזיאון - אם זה מה שהלקוח רוצה - אבל זה מוזיאון שאפשר להסתובב בו בפיג'מה".

עודד סמדר. הבית כמו מוזיאון, אבל שאפשר להסתובב בו בפיג'מה

פרטי הפרויקט - עיצוב: ניצן הורוביץ, צילום: עודד סמדר

תגיות: אדריכלים ומעצבי פנים מעצבי פנים עיצוב דירות