זה המוזיאון שגונב את ההצגה בלונדון

המעטפת החיצונית של המבנה החדש שנפתח לקהל בשבוע שעבר, בלב פארק האולימפיאדה של לונדון, מסתירה שאלה אדריכלית פשוטה למראה ומורכבת ליישום. איך בונים מוזיאון לעיצוב ולמלאכת יד שיהיה גם פתוח, גם מזמין, גם חלק טבעי מהשכונה שבה הוא יושב. עשר שנים של תכנון, התייעצות עם יותר מ-30 אלף איש ועבודה צמודה עם קבוצת הצעירים של המוזיאון הניבו תשובה אחת אפשרית, בניין בן חמש קומות שעוטה לוחות בטון בגוון חול ומתפקד כמרחב ציבורי לכל דבר.

האדריכלים שעיצבו את המבנה, שילה אודונל וג'ון טוּמי ממשרד O'Donnell + Tuomey הדבלינאי, זכו במכרז שפרסם המוזיאון ב-2015. הצמד האירי, שעבד גם על תוכנית האב לאזור כולו לצד משרד Allies and Morrison, הציב לעצמו אתגר שחורג מהאדריכלות עצמה. הם רצו ליצור מבנה שאנשים פשוט ירגישו בנוח להיכנס אליו, גם בלי להבין דבר באדריכלות. השפה שבה הם בחרו לעצב את המבנה, מסתבר, היא השפה שבה הם גם בחרו לדבר עם הציבור לאורך כל התהליך.

המבנה עצמו מורכב מ-479 לוחות בטון יצוקים מראש בגוון חולי, מותקנים על שלד פלדה, היוצרים מעטפת זוויתית שמזכירה גביש או סלע ים. הפתחים המשולשים שנחתכים במעטפת החיצונית, לאורך גדת המים, מבוססים על מוטיב של תפר חייטים, אזכור עדין למסורת התעשייתית של מזרח לונדון ולמיקומו של המוזיאון בלב מתחם תרבותי שמכיל גם את המכללה לעיצוב של לונדון. מבחוץ הבניין נראה מוצק, כמעט גושי. מבפנים מתגלה שהקירות עבים, ושמרחבי המעבר והמדרגות חצובים בתוך המעטפת עצמה, כמו מערות שנחפרו בסלע.

ההמשכיות החומרית היא אחד הקווים הבולטים של התכנון. רצפות הטראצו הבטוניות מתחילות בכיכר החיצונית וזולגות פנימה למבנה, מטשטשות את הגבול בין החוץ לפנים. הפרטים האדריכליים, ובהם המרווחים הצרים שמפרידים בין משטחים, הפינות החדות והחיבורים הנקיים, מבוצעים ברמת גימור גבוהה ועדיין נמנעים מלהיות הצהרה. התאורה הרכה לאורך מסלולי התנועה, החלונות הממוקמים בתשומת לב שמאפשרים גם תאורה טבעית וגם נופים אל הפארק שמסביב, המושבים האיכותיים והשפע שלהם, כל אלה הופכים את הבניין למרחב שאפשר לבלות בו זמן בלי תכלית מוגדרת. בלי קופות, בלי דוכני בידוק תיקים, בלי גושפנקה מוסדית מאיימת.

החלוקה הפנימית של חמש הקומות עובדת כיחידה אחת זורמת, וכל קומה מציגה אופי משלה. בקומות התחתונות יושבות שתי הגלריות הקבועות החינמיות של Why We Make ("למה אנחנו יוצרים"), שמציגות יותר מ-500 פריטים מאוסף ה-V&A מאורגנים סביב שאלות שעוסקות בזהות, בייצוג, בצדק חברתי ובסביבה. ההצבה משלבת תקופות, תרבויות וסוגי אובייקטים, ויוצרת דיאלוג בין פריטים שבמסגרת מוזיאון קונבנציולי לעולם לא היו פוגשים זה את זה. דיוקן עצמי מתקופת הרנסנס מוצב לצד צילומים עכשוויים, רהיט מעוצב ניצב לצד תלבושות בלט.

קומה מעל יושב חלל התערוכות המתחלפות בשטח של 900 מ"ר, שפותח בתערוכה The Music is Black: A British Story ("המוזיקה היא שחורה: סיפור בריטי"), סקירה של 125 שנות מוזיקה שחורה בבריטניה ושל שמונה ז'אנרים שצמחו ממנה. בקומה העליונה ממוקמים חלל אירועים, מרפסת גג ומרחבי לימוד שמיועדים לקהל הצעיר של המוזיאון. כל הקומות מחוברות במערכת מדרגות שצרה ומתרחבת לפי הצורך, ומזמינה את המבקרים לעלות גם בלי שיכוונו אותם לכך.

גם חנות המוזיאון ממשיכה את הקו של חומריות וגימור מוקפד. היחידות שלה גמישות ומאפשרות לחלל לתפקד גם כמקום מפגש ולא רק כנקודת מכירה, והיא נראית כמו חלק אורגני מהבניין ולא כמו תוסף מסחרי שנדחק לפינה.

ההקשר שבו ניצב המבנה החדש הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלו. סטרטפורד, השכונה שבה ממוקם המוזיאון, עברה טרנספורמציה דרמטית מאז שזכתה ב-2005 בכבוד לארח את אולימפיאדת 2012. הפארק האולימפי הוקם, ובעקבותיו תוכנית המורשת שמטרתה להפוך את האזור למרכז תרבותי. ה-East Bank, הרובע התרבותי החדש שבו ממוקם המוזיאון לצד מוסדות תרבות וחינוך נוספים, הוא ההשקעה התרבותית הגדולה ביותר של עיריית לונדון מאז התערוכה הגדולה של 1851.

המוזיאון החדש משלים פרויקט שכלל גם את ה-V&A East Storehouse (מחסן ה-V&A המזרחי), מחסן פתוח של חצי מיליון פריטים שנפתח לציבור במאי 2025. שני המבנים יחד מבקשים להפוך את המוזיאון מבחוץ פנימה, להפוך את האוסף לנגיש ולחבר אותו לקהילה המקומית. הם לא לבד באתגר הזה. נרטיב הפיתוח של לונדון בעשור האחרון הוא נרטיב של תזוזה, של ג'נטריפיקציה, של איבוד תחושת מקום. בניין אחד לא יכול לתקן את זה, וה-V&A East מנסה לפחות לא להיות חלק מהבעיה.

מול הכניסה למבנה ניצב פסל בגובה חמישה וחצי מטרים של אישה שחורה אנונימית. הפסל לא שובץ במיקום שתוכנן עבורו במהלך התכנון, הוא הוצב שם אחרי שהמבנה כבר הושלם. ובכל זאת הוא מרגיש כאילו הבניין צמח סביבו. גם זה, מתברר, הוא חלק מהשפה האדריכלית של המקום.