הסוכה שנשארת כל השנה: כשהאירוח עובר אל בין הבית לגינה

כשפרגולה כבר לא מספיקה, אדריכלים ומעצבים מחפשים נוסחה אחרת: מבנה שהוא לא ממש בית ולא ממש חוץ, אלא משהו שמתקיים בין השניים. פרויקט אחד בעיצוב אלעד כהן, עם מפתחי ברזל וזכוכית של ארטפרו, מציע תשובה שקשה להתווכח איתה

מערכת בית ונוי

5 דקות קריאה

24-09-2026

רוצים להיות הראשונים לדעת מה חדש בעולם העיצוב? הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של בית ונוי.

יש חג אחד בשנה שמחייב אותנו לזוז. במשך שבוע ימים האירוח עובר החוצה, והגינה או המרפסת הופכות לזירה הראשית. אחרי החג מתפרקים, חוזרים פנימה ומחכים לשנה הבאה. אבל בשנים האחרונות הרצון שמגיע עם סוכות, לאכול בחוץ, להיות ליד הצמחייה, לארח בלי תקרה אטומה, לא מוכן להמתין לתשרי.

פרויקט שעיצב אלעד כהן בשיתוף חברת ארטפרו (Artpro) מגלם את הרעיון הזה בצורה שכמעט קשה להגדיר במילים. במבט ראשון, מה שנבנה בגינה הבוגרת נראה כמו חממה אירופאית: מעטפת שקופה, פרופילי ברזל דקיקים, שפע של ירוק נשקף מכל כיוון. אלא שבמרכז ה"חממה" עומד שולחן אירוח ארוך במיוחד, מוקף מקומות ישיבה רבים, עם גופי תאורה תלויים בקצב חוזר מעליו. לא חממה של צמחים. חממה של אנשים.

ארטפרו מפתחים I צילום: רועי מזרחי I עיצוב: אלעד כהן

ברזל עם נוכחות

הפרופילים הכהים של ארטפרו הם חלק מהכוונה, לא פתרון הנדסי שמנסה להיעלם. הם משרטטים את קווי המבנה, מחלקים את הנוף למסגרות ומייצרים קונטרסט עם הירוק שמקיף אותם מבחוץ. מצד אחד הם מגדירים חדר ברור עם מעטפת; מצד שני, המפתחים הגדולים מאפשרים להכניס פנימה אור טבעי ולהמשיך את המבט החוצה כמעט ללא הפרעה. ובחלקים מסוימים של המבנה, כשפותחים את המפתחים ישירות אל הגינה, הגבול בין פנים לחוץ כמעט מפסיק להתקיים.

ארטפרו מפתחים I צילום: רועי מזרחי I עיצוב: אלעד כהן

"אנשים כבר לא מסתפקים בשולחן וכמה כיסאות מתחת לפרגולה", אומרים בארטפרו. "הם רוצים ליצור בגינה חללים של ממש, לארח, לאכול ולבלות בהם, אבל עדיין להרגיש את הצמחייה ואת האור מסביב. העבודה עם ברזל וזכוכית מאפשרת ליצור בדיוק את המתח הזה: מעטפת מצד אחד ושקיפות מצד שני, וכמובן היכולת להגדיל את הבית ולטשטש בין הגבולות".

הצמחייה של הגינה הבוגרת, שאפשר היה לתאר כ"רקע", הפכה כאן לחלק מהחלל עצמו. לא משהו שמביטים עליו דרך חלון, אלא נוכחות שמקיפה מכל עבר ומשתנה לפי הכיוון שאליו מסתכלים.

ארטפרו מפתחים I צילום: רועי מזרחי I עיצוב: אלעד כהן

בלי תאריך תפוגה

לתכנון הפנים יש היגיון ברור. שולחן ארוך ודומיננטי תופס את מרכז החלל ומגדיר את הכוונה: כאן מתכנסים, אוכלים, נשארים. לצדו נמצא אזור ישיבה נוסף שמאפשר לעבור מארוחה ממושכת לשיחה נינוחה בלי לעזוב את המבנה. גופי התאורה שמעל השולחן, בקצב חוזר ומכוון, מכניסים אינטימיות לחלל שהיה יכול בקלות להרגיש חשוף מדי.

זהו מרחב ביניים במובן הכי ממשי של המילה. לא סלון סגור, אבל גם לא פינת ישיבה פתוחה לרוחות. חלל שמאפשר לגינה להפסיק להיות מקום שמביטים אליו ולהתחיל להיות מקום שחיים בו, לאורך חודשים ולא ימים.

ובחזרה לחג: סוכות מבקשת מאיתנו פעם בשנה לצאת מהמעטפת הסגורה של הבית ולהתקרב לרגע לטבע. כאן הרעיון הזה קיבל ביטוי קבוע, מבנה שהחג היה יכול לעצב, אבל שנשאר גם כשהסכך כבר מזמן ירד.