איך מייצרים אואזיס פרטי בתוך הבית?

כשבית כבר מכיל סלון, גינה ובריכה, מה נשאר לתכנן? האדריכל שאדי דאהר ממשרד שז שאדי (CHEZ CHADI) עמד בפני שאלה שונה בתכלית: איך יוצרים חוויה שמרגישה אחרת מן הבית, בתוך הבית עצמו. בבית פרטי הבנוי על צלע הר, הוא קיבל לרשותו מפלס שלם של כ-130 מ"ר פנים ולצידו כחצי דונם שטחי חוץ, ועמו האתגר ליצור עולם אחר.

הכניסה לבית היא דרך המפלס העליון, וממנו יורדים אל יתר הקומות. בעלי הבית, זוג הורים לארבעה ילדים, שני זוגות תאומים, מרבים לנסוע לדובאי, תאילנד ומילאנו. אלא שדאהר לא התבקש לשחזר חוויית מלון.

"הם רצו מקום שיאפשר להם להתנתק מהבית בתוך הבית", הוא מספר. "אבל מבחינתי האתגר לא היה ליצור חיקוי של מלון. רציתי לייצר להם עולם אחר, כזה שמתאים למקום, לנוף ולאופן שבו הם מארחים וחיים".

נקודת המוצא של כל ההחלטות התכנוניות הייתה הנוף. דאהר הביט בהרים המקיפים את הבית והחליט שבמקום להשאיר אותם מחוץ לחלונות, הוא יכניס את הגיאומטריה שלהם אל תוך הפרויקט.

"לא עניין אותי לתכנן עוד גינה יפה", אומר דאהר. "הנוף כאן כל כך משמעותי, שהיה לי ברור שהפרויקט צריך להגיב אליו. רציתי שמי שנמצא בחלל ירגיש שהוא נמצא בתוך סביבה שלמה ולא מול תפאורה".

כך נולדו אלמנטים פיסוליים גדולים שמדמים את קווי המתאר של ההרים. לצורך יצירתם תוכננו קונסטרוקציות ברזל שעליהן הורכב חומר גלי ועמיד, היוצר נפחים אורגניים ותלת ממדיים. הנוף האמיתי והפרשנות האדריכלית שלו מתקיימים זה מול זה ומטשטשים את הגבול בין מה שהטבע יצר לבין מה שתוכנן. אפילו ג'ירפה מיציקת ברזל שולבה בחלל ומכניסה לתוך האדריכלות המדויקת רגע בלתי צפוי.

תפיסת ה"עולם אחר" הכתיבה גם את מערך האירוח. במקום אזור ישיבה מרכזי אחד, פוזרו ברחבי המפלס מספר מוקדים: חלקם לקבוצה גדולה, אחרים לשיחה של כמה אנשים, ויש גם פינות שמולן ניתן לשבת מול ההרים או לצד המים. המקום יכול לארח אירוע רב משתתפים מבלי להפוך לאולם, וביום רגיל לשמש את בני המשפחה באופן אינטימי.

המטבח תוכנן מתוך אותה חשיבה. הוא בנוי על שני צירים מקבילים, אי גדול וקיר ארונות ארוך, שמאפשרים לכמה אנשים לעבוד בו במקביל.

"באירוח גדול, מטבח יפה לא מספיק", מסביר דאהר. "צריך לחשוב איך אנשים זזים בתוכו, איפה עובדים ואיך נמנעים מפקקים. התכנון הדו פסי מאפשר תנועה הרבה יותר טבעית ונכונה בזמן אירוע".

לצד המטבח הפנימי נמצא מטבח חוץ, מעליו תקרת במבוק שמרככת את האדריכלות ומכניסה שכבה טבעית. ואולם המקום שמדבר ביותר על רוח הפרויקט הוא הבריכה. אורכה 13 מטרים, אבל לאורך כל הבריכה תוכננה שכשוכית בעומק של כ־20 ס"מ. המטרה הייתה להפוך את המים ממקום שעוברים דרכו למקום שבו שוהים, יושבים, מדברים ומשתתפים באירוח גם בלי להיכנס לשחייה.

"בריכה בבית לא צריכה להיות רק אלמנט שמסתכלים עליו או מקום ששוחים בו", אומר דאהר. "רצינו שהמים עצמם יהפכו לאזור אירוח".

פלטת החומרים לאורך המפלס כולו נשמרה צרה במכוון: אבן טאג' מאהל, עץ ואלומיניום לצד גמרים בעלי מראה דומה. הצמצום הזה מפנה את הבמה לנוף, לצמחייה, למים ולאור, ומאפשר להם להכניס את השינויים והצבע.

ההחלטה המעניינת ביותר לאורך כל התכנון אינה אלמנט אחד ספציפי, אלא עצם ההחלטה לא לתכנן את קומת הפנאי כהמשך ישיר של שאר הבית. בעוד קומות המגורים עוצבו בשפה כהה ודרמטית, כאן נוצרה זהות אחרת, פתוחה יותר, טבעית ומשוחררת. עבור משפחה שרגילה לחפש את תחושת החופש במקומות שונים בעולם, דאהר יצר יעד שאינו דורש מזוודה. צריך רק לרדת קומה.