מלון מיראמאלפי - המלון שנולד מתוך געגוע לחוף הים

פרנצ'סקו מאנסי (Francesco Mansi) עזב את אמלפי בסוף המאה ה-19 ונסע למקסיקו. הוא עבד שם יותר משלושים שנה, בנה לעצמו בית ועשה הון. אבל הים שלחופיו גדל לא עזב אותו. ב-1930 הוא חזר, ועשרים שנה לאחר מכן התחיל לבנות מלון.

הרעיון היה פשוט: לקחת את הנוף שחסר לו כל אותן שנים ולאפשר לאחרים לגור בתוכו. הוא בנה קומות של חדרים וסוויטות על גבי צוק תלול, כשכל חדר פונה לנוף שהוא כל כך אוהב.

ב-1956 נפתח מלון מיראמאלפי. לפי הסיפור שמספרים במשפחה, כשיצא מאנסי לראשונה על המרפסת שזה עתה נבנתה, אמר: "Da qui sì che si mira Amalfi" ("מכאן אפשר לראות את אמלפי"). מכאן גם בא השם.

היום מנהלת את המלון, שפתוח מאמצע אפריל עד תחילת נובמבר, פרידה פאבה (Ferida Fava), הנינה של המייסד, ועמה פרנצ'סקו. ארבעה דורות, אותו מקום, אותה הגישה. האורחים אומרים שהם מרגישים כאן בבית. אנשי הצוות אומרים שהם לא עובדים אצל מישהו, הם חלק ממשפחה.

העיצוב של מיראמאלפי נשאר קרוב לתפיסה המקורית של מאנסי, אבל עודכן עם השנים. הסגנון שהוביל את בניית המלון היה ארט דקו, וניכר עד היום באזורים המשותפים. בשנות ה-70 נוספה בריכת המים המלוחים, שהפכה לסמל המקום. ממנה, ומכל החדרים והסוויטות (40 במספר), רואים את הנמל, את העיר אמלפי, ואת הים הטירני שמסביב. 

פרידה פאבה, שמכהנת גם כמנהלת כללית ושימשה ככוח העיצובי מאחורי מראה המלון, אספה לכאן חפצים מכל העולם, מהשווקים של רומא ועד שווקי מרקש. "עיצבנו", כך היא אומרת, "כל מרחב כאילו אנחנו עצמנו עומדים לגור כאן".

הקירות לבנים והצבעים בתוך המבנה לקוחים מהנוף שבחוץ: הטורקיז של המים, הכחול של השמיים, הסגול של הפרחים. הפסלים בשטח נוצרו על ידי אמנים מקומיים כמו פאולו סנדולי (Paolo Sandulli) וריצ'יו קאפרזה (Riccio Caprese). הקרמיקה במסדרונות היא מוויטרי סול מארה (Vietri sul Mare), עיר הקרמיקה של אמלפי.

המלון נמצא 800 מטר ממרכז אמלפי, 10 דקות הליכה. להגיע לבריכה ולחוף הנופש שלו אפשר בשתי דרכים: מעלית שנחצבה בתוך הצוק ועוברת ליד הקרמיקות הצבעוניות מוויטרי, או דרך מדרגות שמעברן נוף לחוף מכל מבט. 

הבריכה מלאה מי ים, בחירה מכוונת שמפחיתה שימוש בכימיקלים ובמים מתוקים. התחושה שמתאר המלון היא של שחייה בים עצמו, לא בבריכה.

המסעדה דונה אמה לה קוצ'ינה עוצבה על ידי האדריכל אנטוניו ג'ירארדי (Antonio Girardi), שאמר שהתחושה הראשונה שהרגיש כשנכנס למרחב הייתה שהוא מרחף בין שמיים לים. הוא לקח את התחושה הזו כנקודת מוצא לתכנון. קירות הזכוכית הגדולים מוחקים את הגבול בין פנים לחוץ, והתקרה עוצבה בצורות מעוגלות וזורמות שמוסיפות עומק לחלל.

הצבעים פנימה עובדים בניגודים: סגול ושחור לצד פרטים בגוון מרווה, רצפה משובצת שחור לבן מול גימורי פליז מבריק. את החומרה הזו מאזנים ריהוט מבמבוק ורטאן ואלמנטים מעבודת יד של בוניצ'ינה (Bonacina). אפילו הפרטים התפעוליים נבנו לתוך העיצוב: ארוניות הספרים בחדר מסתירות את עמדות השירות, ומרתף היין נכנס לשפה הפורמלית של שאר הריהוט. דלתות האש בחלל קיבלו אשנבי פליז בהשראת ספינות, שיוצרים תחושה של טרסה צפה מעל הים.