מה שהתחיל כבדיחה של אחד באפריל הפך לטרנד העיצובי החם של השנה

זה התחיל כבדיחה. בתחילת אפריל פרסמה חברת האריחים האמריקאית Artistic Tile קולקציה חדשה באינסטגרם: אריחי שיש עם צורות של מקרוני ופרפרלה, כאילו מישהו לקח קערת פסטה ועיצב ממנה אריח. הקולקציה קיבלה את השם Al Dente ועוררה גל של תגובות. הבעיה היחידה: הפוסט עלה ב-1 באפריל.

אלא שהאינטרנט לא נתן לבדיחה למות. התגובות היו כל כך נלהבות עד שזאק אפשטיין, נשיא החברה, החליט להפוך את הקונספט לאמיתי. מה שהתחיל כמקרוני ופרפרלה התרחב גם לריגטוני מאבן גיר והיד עוד נטויה. ההומור הפך לקולקציה, והקולקציה הציבה שאלה גדולה יותר: למה פסטה עובדת כהשראה עיצובית?

לא בטוח שהתשובה נמצאת במטבח או שהיא בכלל קשורה לאוכל. התשובה פשוטה יותר ממה שנדמה. פסטה היא קודם כל צורה. ספירלות, צינורות, קפלים, מעטפות, סרטים - כל אחת מהן מוכרת, ממשית, וקשורה לזיכרון. ארוחות משפחה, נסיעות לאיטליה, נוחות. כשמעצבים לוקחים את הצורות האלה ומוציאים אותן מהמטבח, הן לא מאבדות את הקשר הרגשי הזה אלא לוקחות אותו איתן.

מהמטבח לסלון

כריס פוסארו, אמן ומעצב תעשייתי קנדי-איטלקי, עובד עם הלוגיקה הזו כבר זמן מה. יצירותיו הן פריטי ברונזה שנראים כמו פסטה היפר-ריאליסטית מוגדלת - קערות, מסננות, מנורות, תליונים וכיסאות שבנויים מחתיכות פסטה כאלמנט חוזר. כשמגדילים פסטה ויוצקים אותה בברונזה, הצורה נשמרת אבל המשמעות מתרחבת.

הרעיון הגיע גם לחומרת ארונות: Lo & Co Interiors, מותג אוסטרלי, השיקה קולקציית Al Dente משלה עם ידיות בהשראת אורקיטה וידיות בצורת לזניה. פריטים קטנים, אבל מכילים בדיוק את מה שהטרנד הזה מציע: רגע של הכרה. מישהו פותח מגירה, מסתכל על הידית, ומחייך.

הפרויקט שמשך את תשומת הלב הרחבה ביותר התרחש בשבוע עיצוב מילאנו השנה. סטודיו Yellowdot, שהוקם על ידי דילרה קאן הון ובודין הון, קיבל הזמנה ממותג הפסטה ARTISIA של ברילה לעצב תערוכה שלמה.

הזוג נפגש בלימודים ב-Istituto Europeo di Design במילאנו. בודין הגיע מרקע של הנדסת ביולוגיה, ועבד בנאס"א על מערכות תמיכת חיים לחקר החלל. דילרה הגיעה מאמנות ועיצוב פנים. הם הקימו סטודיו עם בסיסים בהונג קונג ובאיסטנבול, שעובד על הצומת שבין טכנולוגיה, מלאכה ובין-תרבותיות.

התערוכה, שנקראה Edible Reveries, אוצרה בלב רובע Porta Venezia. Yellowdot עיצבו קולקציית ריהוט קונספטואלית בשם Tattile (מלשון טקטילי באיטלקית) שהודפסה בתלת-מימד בחומר מבוסס עץ ונראתה כמו נודלס ענקיים שהפכו לכיסא נדנדה, ספה ופוף. לא קישוט על ריהוט אלא הפסטה עצמה כריהוט. תהליך ההדפסה שיקף את תהליך עיצוב הפסטה: חומר שנדחק דרך תבנית ומקבל צורה.

חלק מהמבקרים ישבו על הרהיטים בלי להבין מיד שמדובר בפסטה וזה בדיוק מה שהסטודיו ביקש להשיג.

הכיסא הראשון שגישר בין הומור לעיצוב ברצינות היה של המעצב הסן-פרנציסקאי קאלב פריס. בזמן הסגרים הוא מצא השראה במדפי הסופרמרקט: הגיוון של צורות הפסטה נראה לו כספרייה של עיצוב המוני שמחכה להתגלות. כיסא הלזניה שלו, עם גב מקופל בסטן שחור שמחקה את קפלי הפסטה, זכה ב-2023 בפרס ICFF Editors Award לישיבה.

מעצבת הפנים הניו-יורקית טארה מקולי לקחה את הרעיון לכיוון אחר: מנורה עשויה ספגטי ממש, פטרוזיליה מלאכותית ובסיס של צדף. במבט ראשון זה נראה כמו אובייקט דקורטיבי, מקרוב זה הופך לאבסורד עם נוכחות.

כל הפרויקטים האלה מדברים על אותו דבר. בתקופה שבה עיצוב פנים נוטה לאחידות, פסטה מכניסה הפרעה ידידותית. היא מצחיקה בלי להיות ילדותית, נוסטלגית בלי להיות סנטימנטלית. היא נותנת לאנשים משהו לעצור ליד ולשאול: רגע, זה מה שאני חושב שזה?

וזה, לפחות בעיצוב, הדבר הכי חשוב.