עיצוב כסאות נדנדה מאז ועד היום
מה מספרים החומרים על כיסא נדנדה?
ההיסטוריה של כיסאות הנדנדה נקראת היטב דרך החומר והצורה: עץ כפוף אצל תונט, קרטון גלי בשכבות אצל פרנק גרי, בסיס מעוקל אצל דייוויד טרוברידג' ומעטפת פוליאתילן רציפה אצל רון ארד. אלה דוגמאות עיצוב מתוארכות; הקריאה כאן נשארת היסטורית וחומרית.
ממעשה נגרות לשפה חומרית
כיסא נדנדה אינו רק פעולה מכנית של תנועה. בעיצוב, הקשת, השכבה או המעטפת הופכות את החומר לחלק מהזיהוי של האובייקט. לכן ההשוואה כאן מתמקדת במה שרואים ובמה שמקור ראשוני מאשר: השנה, החומר והיחס בין הגוף לבסיס.
- 1860, תונט: Rocking Chair No. 1 מתועד במוזיאון העיצוב ובאוסף MAK ככיסא של Gebrüder Thonet. טכנולוגיית העץ הכפוף קשורה לעבודת הקיטור ולצורות זורמות.
- 1971, פרנק גרי: Body Contour Rocker עשוי קרטון גלי למינציה ומזוהה עם סדרת Easy Edges. השנה של הדגם הספציפי היא 1971.
- 2000, דייוויד טרוברידג': Body Raft מתואר על ידי Te Papa כעיצוב מאוזן על בסיס מעוקל, המאפשר נדנוד קדימה ואחורה. השנה מתייחסת לעיצוב, בנפרד מהקשר מאוחר יותר של יריד ורישוי.
- 2006, רון ארד: Voido עשוי פוליאתילן ומיוצר בתבנית סיבובית, לפי Magis. כאן החומר יוצר מעטפת רציפה שמבדילה אותו מהעץ ומהשכבות של הדוגמאות הקודמות.
'Voido' בעיצוב של רון ארד. מיוצר בטכנולוגיה מיוחדת של סיבוב פלסטיק בתבנית. 'טולמנ'ס'
הציר הזה אינו קו ישר של "שיפור". הוא מציג שינויים בשפה: חומר טבעי שמקבל קימור, חומר תעשייתי שנשאר גלוי בשכבות, בסיס שמדגיש את פעולת הנדנוד, ומעטפת אחת שמטשטשת את הגבול בין גב, מושב ומשענת. כל דוגמה מחייבת לחזור לשנה, ליוצר ולחומר שלה.
לכן גם השוואה בין כיסאות נדנדה אינה צריכה להתחיל בשאלה איזה מהם טוב יותר. עדיף להתחיל בשאלה מה העיצוב מבקש להראות: את עבודת היד והקשת, את חתך השכבות, את התנועה של הבסיס או את הרציפות של המעטפת.
הגישה הזו גם מבהירה מה חסר בסקירה: אין כאן דירוג, המלצת קנייה או טענה שכל חומר מתאים לכל משתמש. יש כאן ארבעה רגעים שבהם מעצבים השתמשו בצורה ובחומר כדי להגדיר מחדש אובייקט מוכר.
הדוגמאות שמחזיקות את הסיפור
ארבעת המודלים מציבים ארבע תשובות חומריות לאותה צללית: תונט בונה אותה מתוך עץ כפוף, גרי מתוך שכבות קרטון גלי, טרוברידג' דרך בסיס מעוקל וארד דרך מעטפת פוליאתילן. ההבדלים אינם רק במראה; הם משנים את הדרך שבה קצה, גוף ובסיס מתחברים לעיצוב אחד.
בתונט, הקריאה מתחילה בטכנולוגיית העץ הכפוף ובדגם No. 1 משנת 1860. אצל גרי, החומר אינו עץ אלא קרטון גלי למינציה, והעיצוב נרשם כ-Body Contour Rocker משנת 1971. שתי הדוגמאות אינן זהות, אך שתיהן מראות כיצד חומר מוכר יכול לקבל תפקיד צורני ברור.
Body Raft של טרוברידג' מוסיף לבסיס המעוקל דימוי של רפסודה, כפי שמתאר Te Papa. Voido של ארד מתקדם למעטפת פוליאתילן שיוצרה בתבנית סיבובית.
מה אפשר לראות בצילום ובצללית
בצילום של כיסא נדנדה, החומר אינו מופיע רק כצבע או כמרקם. הוא מגדיר את הקצה, את עובי הגוף ואת האופן שבו הבסיס פוגש את הרצפה. בעץ כפוף אפשר לחפש את המשך הקשת; בקרטון גלי את שכבות החתך; בבסיס מעוקל את הקשר בין משקל לתנועה כפי שהמקור מתאר; וב-Voido את המעבר הרציף בין חלקי המעטפת.
הסתכלות כזו מחברת בין הצללית לבין ההחלטה החומרית: איפה מתחיל הקימור, איך השכבות נראות בקצה, ומה עושה מעטפת רציפה למפגש בין גוף הכיסא לרצפה. כך הצופה מחבר את מה שהוא רואה לתאריך ולחומר המתועדים.
מקורות ראשוניים שנבדקו: Design Museum, MoMA ו-Magis. כפי שתואר בכתבה "עיצובים לכסאות נדנדה": http://www.baitvenoy.co.il/newsarticle/60,72,321.aspx
שאלות על ההיסטוריה החומרית
מהו הדגם המוקדם ביותר שמופיע כאן?
Rocking Chair No. 1 של תונט מתועד משנת 1860 במקורות המוזיאליים שנבדקו. הוא מוצג כאן כנקודת פתיחה של סקירת עיצוב, לצד טכנולוגיית העץ הכפוף והצורה הזורמת, ולא כטענה שכל כיסאות הנדנדה התחילו ממנו. הדגם מאפשר לראות כיצד חומר, בסיס וצללית הופכים אובייקט מוכר למקרה מבחן היסטורי.
מה ההבדל בין ארבע הדוגמאות?
תונט מדגים עץ כפוף; גרי קרטון גלי למינציה; טרוברידג' בסיס מעוקל; וארד מעטפת פוליאתילן שיוצרה בתבנית סיבובית. ההשוואה מחברת כל דגם לשנתו וליוצרו, ומבקשת להתבונן בצורה ובחומר, לא לקבוע איזה כיסא נוח יותר או מתאים יותר למשתמש מסוים. התבוננו בקשת, בקצה ובמפגש של הגוף עם הבסיס.
האם זה מדריך לבניית כיסא נדנדה?
לא. זהו סיפור עיצובי היסטורי שמציג ארבעה מודלים, מקורות ותאריכים, עם שאלות קריאה בצורתם ובחומריהם. הוא אינו כולל הוראות בנייה, ייעוץ בריאותי, בדיקת בטיחות, המלצה לרכישה או מסקנה מקצועית לגבי כיסא מסוים. שאלות ההתבוננות מפנות אל הצללית, אל שכבות החומר ואל הקשר שבין גוף הכיסא לבסיס שלו.
כתבות נוספות
