שני בתים וסטודיו

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו  

אף על פי שלמראית העין הנכס נראה כמקשה אחת, הוא מכיל בתוכו שלושה חללים נפרדים. ביחידת המגורים המרכזית גרים האדריכל, אשתו ושלושת ילדיהם, יחידת המגורים השנייה מיועדת להשכרה וישנו גם הסטודיו שנועד למפגשים עם הלקוחות וחשיפתם לתפיסת עולמו העיצובית.

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

המבנה בעל חמש הקומות נראה כמו מטפס הרים ענק שמשתלשל בעדינות מהמדרון התלול. בגלל הטיפוגרפיה המורכבת שיצר הנקיק למרגלות ההר - בשטח שרוחבו 125 מטר, אפשר היה להשתמש רק ב-70 מטר. 

מגבלה נוספת הייתה שמורת הטבע הגובלת בנכס. אך כמו בכל תכנון טוב, דווקא מתוך האילוצים נולד הקונספט העיצובי של "מבנה טרסות" מדורג שיוצר חללים פנימיים מרווחים, בלי להשאיר טביעת אצבע מוגזמת על הסביבה. במאבק בין הרצוי למצוי האדריכל בחר לזרום עם תנאי השטח במקום להיאבק בהם. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

לשני חללי המגורים, המשפחתי וזה שיושכר בעתיד, יש כניסה משותפת אחת, שממוקמת בחצי הקומה התחתונה, בסמוך לחנייה.

בקומה העליונה יש לובי שממנו אפשר לגשת לגינה, שנמצאת בחצי מפלס מעל קומת הקרקע. מרחב זה נותן אפשרות נוספת למפגשי אירוח. מהגינה החיצונית אפשר להגיע לקומה העליונה שבה נמצאים חדרי השינה וחדרי המשפחה הפרטיים. במפלס התחתון נמצאים האזורים המשותפים. המדרגות בלובי החיצוני, מחברות בין כל חללי הבית. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

הלובי משמש גם ככניסה נפרדת לסטודיו. הפרטיות שנוצרה מאפשרת לסרוונסט לנהל את הקריירה שלו בלי להפריע לחיי המשפחה. השימוש הרב בבטון החשוף מבטא את השפה האדריכלית של כל הבית. למרות חיפויי הבטון הקר, בנקודת התצפית אל נקיק ההר, המרחב שנוצר הוא אינטימי במיוחד.

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

הסטודיו הוא מעין תיבת בטון שגובהה 4.8 מטר. בצד אחד של הסטודיו יש קיר זכוכית. בצדו האחר - הסטודיו מחובר לחומת לבנים קרמיים, שמשתלבת עם החזית הצדדית ועם האלמנטים האופקיים. הבחירה הספציפית בחומרים נועדה לחבר את המבנה כולו עם ה"טבע" של העמק, בלי לשבור את האופי השגרתי של הרחוב. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

התקרות והקירות של הסטודיו חשופים, קירות העץ החומים ממוסגרים על ידי בטון אפור. הרצפה מרוצפת באבן לבה כהה. לסטודיו מראה כבד ורציני - בחירה זו נועדה להעניק כבוד למודלים האדריכליים המוצגים בו. מדרגות מבטון מובילות לחלל מגורים מפואר שנמצא בקומה מעל. הטרקלין ופינת האוכל נפתחים לעבר הפטיו המרווח שמשקיף אל נקיק ההר.  בטרקלין, לוחות זכוכית ענקיים – מהתקרה עד הרצפה – נפתחים לחיבור המקורה שבחוץ וחושפים את הפנים למלוא הדרו של הטבע. חדרי השינה שבקומה מעל נפתחים לעבר הפטיו ושוב נוצר חיבור בין הפנים לחוץ. 

האדריכל סרוונסט השתמש בפלטת חומרים צנועה מאוד. הוא מנצל את המשחק בין הבטון הקר לבין העץ הטבעי החם כדי לתת לחלל מסוים תחושה קרירה, כמו בסטודיו למשל. ולחלל אחר תחושה חמימה כמו הטרקלין וחדרי השינה. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

בזכות מזג האוויר הנוח באזור מקסיקו סיטי, סרוונסט הרשה לעצמו לפתוח את הבית לטבע ללא היסוס, רוב החלונות שבבית הם חלונות שמיושמים על פני קירות שלמים ועל ידי כך מכניסים אור טבעי ויוצרים סירקולציה חופשית של אוויר. האדריכל התעקש שכל חלל שבו נמצאים דיירים יחובר לפטיו או למרפסת החיצונית. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

לצד העציצים הירוקים שנמצאים בכל פינות הבית - פסלים, ציורים וצילומים של אומנים מקסיקניים, מעשירים את העיצוב ואף מחברים את הבית לסביבה התרבותית שלו. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו

 

כדי לשמור על הפרטיות, הבית השני - המיועד לשכירות - ממוקם הרחק יותר. לבית זה יש שתי קומות וכמו במבנה הראשון, חללי המגורים נמצאים בקומות הראשונות ואילו חדרי השינה מעל. 

באמצעות תכנון חכם ומוקפד, סרוונסט הצליח גם ל"עבוד הכי קרוב לבית" וגם לייצר הכנסה נוספת על ידי בנייה של בית נפרד שאותו הוא יכול להשכיר לדיירים, כאמור בלי לפגוע בפרטיות בני משפחתו או בלקוחות המגיעים לסטודיו שלו. 

אדריכלות: מנואל סרוונסט | צילום: רפאל גמו