האישה שהפכה את הסרטן שלה לאדריכלות שמסייעת בריפוי

מגי קסוויק ג'נקס הייתה סופרת, אמנית ומעצבת גנים סקוטית, וכשאובחנה עם סרטן שד היא גילתה כמה קשה להישאר אדם בתוך מסדרונות בית החולים. מתוך החוויה הזו היא ניסחה חזון למרכזי תמיכה לחולי סרטן שייראו כמו בית ולא כמו מרפאה, מקום שבו אפשר להישאר מחובר לחיים גם בתוך המחלה. את החזון הזה היא שיתפה עם בעלה, מבקר האדריכלות צ'רלס ג'נקס, ועם האחות האונקולוגית לורה לי, עוד לפני מותה בשנת 1995. שנה לאחר מכןנחנך המרכז הראשון על פי הרעיון שלה, באדינבורו. לי, שממשיכה לשמש כמנכ"לית עמותת מגי'ס, ממשיכה מאז את הדרך שהתוותה יחד עם קסוויק ג'נקס.

התערוכה שנפתחה עכשיו במוזיאון V&A דנדי נקראת Maggie's Architecture That Cares ותוצג עד נובמבר. היא מציינת 30 שנה לפעילות העמותה שהקימה עד היום יותר מ-30 מרכזי טיפול ברחבי העולם, כולם על פי אותם עקרונות שקסוויק ג'נקס ניסחה. במרכז אולם התערוכה עומד שולחן עץ באורך שמונה מטרים, ועליו יותר מעשרים מודלים אדריכליים. הבחירה בשולחן אינה מקרית, היא נשענת על אחד העקרונות המרכזיים בהנחיות התכנון של העמותה, שדורשות שבכל מרכז יעמוד שולחן מטבח שסביבו יוכלו מבקרים לשבת יחד.

כל אחד ממרכזי מגי'ס תוכנן בידי אדריכל אחר, בהם פרנק גרי, זהא חדיד, נורמן פוסטר, ריצ'רד רוג'רס ובנדטה טגליאבואה. הראשון שבהם, המרכז בדנדי עצמה, תוכנן בידי גרי בהשראת בקתת "but n' ben" הסקוטית המסורתית, מבנה כפרי לבן עם גג גלי כסוף. חדיד תכננה את המרכז בפייף כשער מעבר בין הטבע לסביבה הבנויה, בקנה מידה אינטימי וביתי. רוג'רס תכנן עבור לונדון מבנה שזכה בפרס סטירלינג, עם משטחים שקופים וגג עצמאי שיוצרים קשר בין פנים לחוץ. מרכז נוסף, שתכנן תום הת'רוויק בלידס, נתפס כמבנה שהוא בעצמו גינה, עם מכלים שכל אחד מהם מכיל חלק מהצומח.

התערוכה מחולקת לחמישה נושאים שנשאבו ישירות מהנחיות התכנון שקסוויק ג'נקס ניסחה, קבלת פנים, יופי, בית, טבע ובחירה. האוצרת הבכירה של המוזיאון, מרדית' מור, סיפרה שההחלטה להציג את כל המבנים יחד הייתה מסוכנת במידה מסוימת. "לא השווינו ביניהם, הראינו שיש תגובות אינסופיות לגירוי הזה, וזה יכול להימשך עוד ועוד כי נקודת המוצא כל כך חזקה", היא אומרת.

בכניסה לתערוכה ממוקמת פינת ישיבה שנבנתה בהשראת פינות דומות שקיימות בתוך מרכזי מגי'ס עצמם, ומיועדת למבקרים שהתערוכה עשויה לגעת בהם באופן אישי. מנכ"לית המוזיאון, לאוני בל, ציינה שהיא נבנתה מתוך מודעות לכך שבין המבקרים יהיו כאלה שאיבדו מישהו קרוב או נושאים איתם סיפור אישי. "היא סגורה, אפשר לשבת שם בכורסה נוחה וליצור רגיעה מחדש", היא אומרת.

בין המרכזים החדשים ביותר שנבנו נמנים המרכז בנורת'המפטון, עם גג מתכת זוויתי שתכנן משרד האדריכלים של סטיבן מרשל, והמרכז בלונדון שתכנן סטודיו ליבסקינד. כל אחד מהם ממשיך את אותו רעיון שהתחיל אצל אישה אחת שרצתה משהו אחר מבית חולים רגיל, וקיבל צורה שונה בכל פעם מחדש.