טריאנלה מילאנו חוגגת את אחד מאבות העיצוב הרדיקלי

"אנדראה היה יותר הוגה דעות מאשר אדריכל או מעצב", אומר האדריכל היפני טויו איטו, זוכה פרס פריצקר על חברו הקרוב במשך עשורים – אנדראה ברנצי. "הוא מעולם לא הפסיק לשאול מה זה עיצוב, מה זו אדריכלות, מה זו העיר?". המשפט הזה הוא נקודת המוצא לתערוכה "אנדראה ברנצי מאת טויו איטו. הווה מתמשך", שהוצגה בטריאנלה מילאנו מ-19 במרץ עד 4 באוקטובר 2026. התערוכה התקיימה בשיתוף פעולה עם מוזיאון קרטייה לאמנות עכשווית שבפריז.

ברנצי, שנפטר ב-2023 בגיל 85, נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה של העיצוב האיטלקי. ב-1966 הקים יחד עם קבוצת אדריכלים צעירים מפירנצה את ארכיזום, קבוצה שדחתה את עקרונות המודרניזם והציעה במקומם חשיבה ביקורתית על העיר והחפץ. הפרויקט המוכר ביותר שלה, נו סטופ סיטי, שפותח בין 1967 ל-1972, הציג חזון עירוני שבו החלל האנושי כבר לא זקוק לצורה, לתפקוד או לאדריכלות במובן המסורתי. איטו בחר להציב בלב התערוכה שחזור בקנה מידה של אחד לאחד של הפרויקט הזה, כדי שהמבקרים יוכלו ממש להיכנס לתוך הרעיון.

את עיצוב המרחב תכנן איטו סביב מטאפורה של נהר. "תכננתי את כל מרחב התערוכה כמודל של עיר נזילה", הסביר. אין קירות מפרידים, אין מסלול כרונולוגי קבוע. במקום זה יש רצף של אזורים נבדלים בזרימה אחת, מה שאיטו מכנה זרימה ומערבולות. כל תחנה במסלול מציגה קבוצת עבודות סביב נושא מסוים, ומאפשרת למבקר לנוע בין תקופות ובין תחומים בלי סדר מחייב.

הגישה הזו נועדה לשקף את האופן שבו ברנצי עצמו חשב, כפי שתיארה זאת בת זוגו ושותפתו לחיים ולעבודה, ניקולטה מורוצי: "הוא שינה כל הזמן את נקודות הייחוס שלו, והשכחה הייתה עבורו דרך של זיכרון".

התערוכה בנויה מ-11 מדורים ומעל 400 עבודות, ופותחת ונסגרת בשני דיוקנאות עצמיים שצייר ברנצי, האחד מ-1968 והשני מ-2022. בין לבין נפרש מסע שעובר דרך פרויקטים עירוניים תיאורטיים, ניסויים בפני שטח ובחומרים, ועד לפרויקטים הביתיים שלו כמו קייס א פיאנטה צ'נטרלה, שבהם מרכז הבית מיוצג תמיד באובייקט יחיד, שטיח, אח, ספה או שולחן.

בלב התערוכה מוצבות שתי ההתקנות אליפס וגזבו, ששתיהן חלק מהאוסף הקבוע של מוזיאן קרטייה מאז 2008. סטפנו בוארי, נשיא טריאנלה מילאנו, תיאר את החשיבה של ברנצי כ"אדריכלות של מחשבה" שממשיכה להתקיים גם בלי בניין אחד שנבנה בפועל.

לצד התערוכה יוצא לאור קטלוג הכולל למעלה מחמישים תרומות מכותבים, מעצבים ואמנים בינלאומיים שנכתבו במיוחד לרגל האירוע. גם מנהל מוזיאון קרטייה, כריס דרקון, תיאר את התערוכה כ"מחווה שהמתינה יותר מדי זמן לאחד מהאדריכלים הבלתי שגרתיים ביותר של המאה ה-20".