מה אם כל הערים שלנו היו יכולות להיראות ככה?

במרחק קצר מהגבול בין שנג'ן להונג קונג נמצאת שכונת שאטוג'יאו, ובלב השכונה עומד היום אתר בנייה. שם מקימה חברת האדריכלים ההולנדית MVRDV את "כפר האמנות ביהאילו", מתחם תרבות ומסחר בשטח של 6,500 מ"ר שמתוכנן להיראות כמו ערימה צבעונית של קופסאות בצורות לא סדירות. הלקוח הוא חברת שאטוג'יאו למסחר וסחר חוץ, והבנייה כבר החלה.

הרעיון שעליו מבוסס הפרויקט נקרא "הכפר האנכי" (Vertical Village), ופותח לראשונה על ידי אגף המחקר של MVRDV, The Why Factory, בשנת 2011. שנה אחר כך הוא יצא כספר. הרעיון נולד כתגובה לצפיפות המהירה וההומוגניות הגוברת של הערים באסיה, והציע מודל פיתוח אחר. כל דייר יכול לתכנן את הבית שלו, והבתים נערמים אלה מעל אלה כך שלכולם יש דלת כניסה משלהם וגישה לנוף ולאור טבעי.

בביהאילו הרעיון עבר התאמה. במקום דיירים שמתכננים בית פרטי, יש כאן פונקציות שונות שכל אחת מהן מקבלת זהות משלה דרך צבע, צורה וחומר. הצבעים והצורות שאובים מהמבנים הסובבים ומהמסעדה ביהאילו, שעמדה פעם באותו מקום ונתנה לפרויקט את שמו. במקום נפח אחד גדול, הפרויקט מפוצל לגושים בקנה מידה אנושי, שמשתלבים בגובה ובמראה של הבניינים סביבו.

כל "בית" בפרויקט תוכנן בהתאם לפונקציה שבתוכו. אולם המופעים הרב תכליתי מקבל חלל גבוה כפול קומה עם כיסאות נשלפים, כך שהוא יכול להפוך לאולם תערוכות, וחלון מרצפה עד תקרה שפונה לכיכר השכונתית ויוצר קשר בין הפנים לחוץ. חנויות ומסעדות מתמקמות בגושים הקטנים יותר, ולצד אלה יש גם את מוזיאון פנס הדגים, שמוקדש למורשת התרבותית הייחודית של השכונה.

בדיוק כמו בכפר האנכי המקורי, לכל פונקציה בביהאילו יש כניסה משלה, כך שהמעברים בתוך המבנה הופכים לחלק מהמרחב הציבורי. כל בית יכול לפעול בשעות הפתיחה שלו, ללא תלות בשכנים. המדרגות, המדרגות הנעות, הרמפות והמעברים במרכז המבנה נשארים פתוחים לציבור באופן קבוע. מבקרים שעולים דרכם רואים את הנוף מבעד לפערים בין הקופסאות, עד שהם מגיעים לאחת מגגות המרפסת הרבים, שמהם נשקף נוף להרים, לעיר ולמפרץ.

"העונג בעיצוב הזה טמון בסתירות שלו", אומר וויני מאס, שותף מייסד ב־MVRDV. "הוא נראה מרשים מרחוק, ומקרוב יש אינטימיות בכל חלל. הוא נראה מורכב, אבל הרעיון של חלל אחד לכל פונקציה הוא פשוט למדי. וגם אם זה נראה כמו משהו שלא נעשה מעולם, זה בעצם רימיקס של הכפר הסובב, שמשלב את הצבעים, החומרים והצורות של השכנים ושל המסעדה שעמדה פעם במקום הזה. חמש עשרה שנה אחרי הספר, זו קריאה להומניזציה של העיר, בניגוד לקנה המידה של מגדלי הענק המונוליטיים בכל העולם, ובמיוחד בשנג'ן. זה משלב צפיפות עם אנושיות, ומה אם כל הערים שלנו היו יכולות להיראות ככה".

המבנה יושב במרכז כיכר שהיא עצמה לב השכונה, והתכנון מביא איתו נדיבות ציבורית. מעבר לנגישות הקבועה ולמרפסות הגג הפתוחות לכולם, גם ברמת הרחוב יש לצורת הבנייה המדורגת תפקיד, והיא יוצרת גגונים טבעיים שמאפשרים לעוברי אורח להתגונן משמש ומגשם. הנוף הסובב את המבנה תוכנן כך שיתמזג בטבעיות עם הכיכר הקיימת, וביהאילו הופך לחלק אינטגרלי משאטוג'יאו.