כך נראית התערוכה של הזוג שעיצב את שילוט הרכבת התחתית בניו יורק

מדריך הרכבת התחתית של ניו יורק, עיצוב וינייני, 1972, הדפס ליתוגרפי על נייר. באדיבות: Vignelli Center for Design Studies

מה חדש

כך נראית התערוכה של הזוג שעיצב את שילוט הרכבת התחתית בניו יורק

תערוכה מקיפה בטריאנלה מילאנו מציגה את סיפורם של ללה ומסימו וינייני, הזוג שעיצב את שילוט הרכבת התחתית של ניו יורק ואת הזהות החזותית של פורד ואמריקן איירליינס

זוהר שחר לוי

8 דקות קריאה

04-08-2026

רוצים להיות הראשונים לדעת מה חדש בעולם העיצוב? הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של בית ונוי.

בטריאנלה מילאנו רצה בחודשים האחרונים התערוכה "Lella and Massimo Vignelli. A Language of Clarity", הרטרוספקטיבה המקיפה הראשונה המוקדשת לזוג המעצבים האיטלקים ללה (1934 עד 2016) ומסימו (1931 עד 2014) וינייני. זו הפעם הראשונה שעבודתם המשותפת מוצגת בהיקף כזה באיטליה מאז תערוכה שנערכה במילאנו ב-1980.

תצלום מהתערוכה Lella and Massimo Vignelli. A Language of Clarity. צילום: Delfino Sisto Legnani, DSL studio © טריאנלה מילאנו

הסיפור של השניים מתחיל בוונציה, שם למדו שניהם אדריכלות במכון האוניברסיטאי לאדריכלות. ללה, ילידת אודינה ובת למשפחת אדריכלים, הגיעה לוונציה בעקבות אחיה הבכורים שכבר למדו שם, אבל קודם לכן הספיקה גם לצאת ללימודים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ולעבוד כמעצבת זוטרה במשרד סקידמור אוווינגס אנד מריל (SOM) בניו יורק. את התואר שלה סיימה ב-1962 מול ועדת בחינה שכללה כמה מהשמות הגדולים ביותר של האדריכלות האיטלקית, בהם קרלו סקרפה ופרנקו אלביני.

ללה ומסימו וינייני. צילום: Luca Vignelli, באדיבות טריאנלה מילאנו

מאחורי השילוט של הרכבת התחתית

מסימו, יליד מילאנו, הגיע לוונציה בדרך אחרת. כבר בגיל 18, ב-1949, השתתף בכנס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית (CIAM) בברגמו, שם נחשף לראשונה למה שמכונה "רשת CIAM", שיטה להצגה מסודרת של פרויקטים שעיצב פרנקו אלביני, ושהשפיעה עמוקות על החשיבה שלו לאורך כל הקריירה.

השניים התחתנו כדי שיוכלו לעבור יחד לארצות הברית, ללה עם מלגה למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ומסימו למשרה בבית מלאכה לכלי כסף במסצ'וסטס. משם המשיכו לשיקגו, שם לימד מסימו במכון הטכנולוגי של אילינוי ופגש את מיס ואן דר רוהה. אחרי שפג תוקף האשרות שלהם חזרו למילאנו והקימו סטודיו ראשון, שעבד עבור אדריאנו אוליבטי, פירלי וזירוקס. ב-1965 חזרו לארצות הברית בפעם השנייה, הפעם לצמיתות, כדי להקים יחד עם חמישה שותפים נוספים את יונימארק אינטרנשיונל, שהפכה לסטודיו העיצוב הגדול בעולם עם משרדים בשיקגו, דנוור, קליבלנד, דטרויט, סן פרנסיסקו, מילאנו, לונדון, קופנהגן, יוהנסבורג, מלבורן וניו יורק.

בשנים האלה עיצב מסימו וינייני, יחד עם בוב נורדה, את השילוט האגדי של הרכבת התחתית של ניו יורק, פרויקט שנתפס בזמנו כשנוי במחלוקת משום שלא היה מפה במובן המקובל אלא דיאגרמה, וזכה להערכה מלאה רק שנים רבות אחר כך. באותה תקופה עיצב הסטודיו גם את הזהות החזותית של פורד ושל אמריקן איירליינס, שנשארה ללא שינוי מ-1967 ועד 2013, ואת מערכת הגרפיקה התאגידית של חברת הרהיטים קנול, שהתבססה גם היא על רשת גריד בהשראת אותה שיטת ברגמו. ב-1971 עזבו השניים את יונימארק והקימו את הסטודיו העצמאי שלהם, וינייני אסושייטס, עם ללה כמנהלת הסטודיו.

תערוכת רהיטים של Brueton Designs, עיצוב וינייני, 1972. באדיבות: Vignelli Center for Design Studies

"אתה לא רוצה לקוח רע"

הביטוי שמלווה את כל עבודתם הוא משפט של מסימו וינייני עצמו, "עיצוב הוא אחד. אם אתה יודע לעצב דבר אחד, אתה יודע לעצב הכל". באותה רוח הסביר וינייני בראיון את הקריטריון שלו לבחירת לקוחות. "עדיף לך לגווע ברעב מאשר לקבל לקוח רע, כי מלקוח רע תקבל לקוח גרוע עוד יותר. מלקוח טוב תקבל לקוח טוב יותר", אמר. "מהיום הראשון סירבנו לעבוד עם לקוחות רעים, ואם כבר עבדנו עם כאלה נטשנו אותם".

תמונה פרסומית של לוח השנה של Heller, עיצוב וינייני, 1976, דפוס A. Nava. באדיבות: Vignelli Center for Design Studies

נשיא טריאנלה מילאנו, סטפנו בוארי, מתאר את האתגר שבבניית התערוכה. "היה מרתק לצמצם את הקריירה העשירה ורבת הפנים של ללה ומסימו לכדי תערוכה אחת", הוא אומר. "הרטרוספקטיבה השאפתנית הזו בטריאנלה משקפת את התרומה המכרעת שהשניים תרמו להתפתחות העיצוב והגרפיקה בזירה הבינלאומית". לדבריו, התערוכה ממשיכה את הכוונה של הטריאנלה לקדם דמויות אקלקטיות ומייצגות בעולם העיצוב האיטלקי, תוך התייחסות לעיצוב האיטלקי כתנאי תרבותי ולא רק כלאום.

התערוכה, שאוצרת אותה פרנצ'סקה פיקי יחד עם מרקו סמיקלי וסטודיו מוט, נבנתה בשיתוף פעולה עם מרכז וינייני ללימודי עיצוב שבמכון הטכנולוגי של רוצ'סטר בארצות הברית, השומר על יותר מ-750 אלף פריטים מארכיון הזוג. עיצוב התערוכה עצמו נעשה על ידי הסטודיו של המעצב הבריטי ג'ספר מוריסון יחד עם דיוויד סאיק.

פוסטר Liberté Liberty עבור שירות הפארקים הלאומי, עיצוב וינייני, 1986, הדפס ליתוגרפי אופסט, 99x74 ס"מ. באדיבות: Vignelli Center for Design Studies

מורשת איטלקית

חלק ניכר מהסיפור של השניים קשור גם לאיטליה, דרך פרויקטים עבור בנטון, פיאט לנצ'יה, פולטרונה פראו, פלטרינלי ורכבות המדינה האיטלקיות. אבל מה שמייחד את הזוג, מעבר לרשימת הלקוחות המרשימה, הוא היחסים בין השניים עצמם, שעבדו כל חייהם כצוות אחד. עיצוב אחד. את זה תפס בצורה הכי מדויקת מייקל בירוט, מעצב שעבד שנים בסטודיו שלהם, כשכתב על ללה לאחר מותה: "למדתי המון ממסימו איך להיות מעצב טוב. אבל למדתי איך להיות מעצב מצליח מללה".

קטלוג Knoll International, עיצוב וינייני עבור יונימארק אינטרנשיונל, 1967, הדפס ליתוגרפי על נייר, דפוס Pirovano. באדיבות: Vignelli Center for Design Studies

לצד התערוכה יוצא לאור גם ספר מקיף בשם זהה. הספר כולל מסות של כותבים בהם ג'אני ביונדילו, שמתאר את הפרויקט המשותף של השניים לא כרשימת פרויקטים אלא כמפה, וסרג'יו פולאנו, שערך ראיון עם מסימו וינייני עצמו.