חומרים וטכנולוגיות
מנורה מ-1929, ארון בר מ-1948: למה תעשיית העיצוב חוזרת למקורות?
בפסטיבל העיצוב של אגם קומו חזרו אל שפת האגם רהיטים ומנורות מתחילת המאה ה-20 כמוצרים חדשים. הגל הזה של הוצאות מחודשות מספר הרבה על המקום שבו עומדת תעשיית העיצוב היום
בדרסנה של וילה דל גרומלו, רציף הסירות הישן של הווילה על שפת אגם קומו, הוצבה בפסטיבל השנה מנורה שתוכננה לפני כמעט מאה שנה. האדריכל לוצ'אנו באלדסרי עיצב את ה-Luminator לתערוכה הבינלאומית של ברצלונה ב־1929, ועכשיו היא חוזרת לייצור בהוצאה מחודשת של חברת קודיצ'איקונה. בפסטיבל הציגו אותה כעבודה שמרכזת את רוח הניסוי של העיצוב האיטלקי במאה ה־20, פסל שבו אור, צורה ותנועה נפגשים.
המנורה של באלדסרי היא רק חלק מתמונה רחבה יותר. המהדורה השמינית של הפסטיבל, שנערכה תחת הנושא "גבול", הקדישה את הווילה לתערוכה "עתיד בעבר". התערוכה בחנה איך ארכיונים של מעצבים ושל יצרנים הופכים לחומר גלם לעבודה חדשה. אבות טיפוס שלא יוצרו מעולם, סקיצות שנשכחו ומחקרים מוקדמים חזרו אל שולחן העבודה, ולצידם רהיטים היסטוריים שנכנסים מחדש לקו הייצור.
מהבית של לינה בו ברדי אל קו הייצור
חברת הרהיטים הברזילאית אטל (ETEL) הביאה לקומו תערוכה על לינה בו ברדי, האדריכלית ילידת איטליה שתכננה כמה מהמבנים החשובים של ברזיל במאה ה־20. התערוכה נבנתה בשיתוף מכון ברדי, וצילומים היסטוריים בה העמידו זה מול זה שני מבנים. הראשון הוא קאזה דה וידרו, בית הזכוכית שבנתה לעצמה ב-1951. השני הוא SESC פומפאה, מתחם ציבורי לתרבות ולפנאי שתכננה בין 1977 ל-1982. לצד הצילומים הוצגו רהיטים מקוריים שלה, שאטל ובית המלאכה מרסנריה בראונה מייצרים מחדש. הם מראים איך אותה אדריכלית תכננה באותה מחשבה לבית הפרטי שלה ולמרחב ציבורי גדול.
ארון הבר שהציגה ארדי מארלי מביא סיפור מסוג אחר. פאולו בופה תכנן אותו ב-1948, והוא מעוטר בחריטות שנעשו על פי רישומים של הצייר אנדראה אפיאני לסדרה "תהילות נפוליאון". הסדרה המקורית קישטה את אולם הקריאטידות בארמון המלכותי של מילאנו ונהרסה בהפצצות של מלחמת העולם השנייה. היא שרדה רק בזכות החריטות האלה, כלומר בזכות הרהיט שנשא אותן.
קפליני הציגה את קולקציית Fronzoni 64 לצד עבודות ארכיון של המעצב א.ג. פרונזוני. בקולקציה הזו קו המתאר של הרהיט הוא גם השלד שלו. לה פרמננטה קאנטו, מרכז התצוגה הוותיק של עיר הרהיטים הסמוכה לקומו, החזירה לחיים את מורשת ה"סלטיבה", תחרות הרהיטים ההיסטורית של העיר. היא עשתה זאת בקולקציה חדשה בשם Selettiva for All, שנבנתה מעבודה משותפת של אדריכלים ובעלי מלאכה.
למה דווקא עכשיו?
בפסטיבל מסבירים את החזרה לארכיונים ברגישות מחודשת למורשת העיצוב, שהחזירה אותם למרכז תהליכי הייצור, אבל מאחורי המגמה עומד גם שיקול מעשי של היצרניות. הוצאה מחודשת נעשית ברישיון מהעיזבון או מהארכיון ולפי השרטוטים והמידות המקוריים, ולכן היא שונה מהעתק שמיוצר בלי הרשאה. מה שהיצרנית מקבלת הוא עיצוב שכבר עמד במבחן הזמן, יחד עם הסיפור שמגיע איתו ושם שהקהל מכיר.
את הרקע הרחב יותר מתאר טקסט האוצרות של הפסטיבל, שמצביע על שוק שכבר רווה את הקטגוריות המסורתיות ועל ייצור תעשייתי עולמי שעדיין לא נותן מענה מספק לחיפוש אחר חומרים בני קיימא ותהליכים שצורכים פחות אנרגיה. במציאות כזו, רהיט שתוכנן לפני שבעים או מאה שנה ומיוצר מחדש בקפידה מציע ליצרנים ולקונים דרך להתחדש בלי להתחיל מאפס. כך קרה שהמנורה שבאלדסרי תכנן ב-1929 לתערוכה אחת בברצלונה עמדה בספטמבר על רציף באגם קומו, בדרך חזרה אל קו הייצור.
מה הייתם לוקחים אתכם לנופש במדבר?
בית בגזרה אישית: אורון מילשטיין מלביש דירות בהשראת המסלול
קלפי בסלון, קואליציה במטבח
"אנחנו מתרגמים רעיונות מורכבים לאובייקטים מעוררי השראה"
הולכים על תכשיט: השטיח שנתפר במיוחד לבוטיק של פדני
מה מתרחש? כל מה שחדש בענף העיצוב והאדריכלות

