"פופ ארט ממשיך להוות השראה, לעורר פרובוקציה ולהתפתח"

בננה מודבקת לקיר בעזרת נייר דבק. זה כל מה שהיה צריך כדי לעורר סערה עולמית כשהיצירה "קומדיאן" (קומיקאי) של מאוריציו קטלן הוצגה לראשונה בשנת 2019. עכשיו היא מגיעה לגוגנהיים ניו יורק כמתנה מובטחת למוזיאון, ותופסת מקום מרכזי בגלריות שנפתחו לקהל הרחב בשבוע שעבר. זהו השלב השני של תערוכת "פופ ארט של גוגנהיים: מ1960 עד היום", שמציגה יצירות עכשוויות שמתכתבות עם שפת הפופ ולעיתים גם מאתגרות אותה.

לצד הבננה של קטלן מוצגת בגלריות האלה יצירת הווידאו של אלכס דה קורטה בשם "רוי ג'י ביב" משנת 2022. באמנות הזאת מגלם דה קורטה מחזה בן חמישה חלקים, ובו הוא מופיע כמרסל דושאן, כרוז סלאווי, הג'וקר מסרטו של טים ברטון "באטמן" מ-1989, וכחלק מהפסל "הנשיקה" של קונסטנטין ברנקושי.

הווידאו מוקרן על קובייה שאותה צובע מדי חודש אחיו של האמן, אמריקו דה קורטה, שהוא צבעי בית במקצועו, בשבעת צבעי הקשת. סביבם מוצגות עבודות של אמנים כמו וונדי רד סטאר, ליו שיואן, מוחמד אחמד אבראהים, לוסיה הייררו ואי איי לאן, שרבים מהם עוסקים בזהות, בתרבות האינטרנט ובחיי היומיום דרך דימויי תרבות פופולרית.

התערוכה כולה נפתחה כבר ב-5 ביוני ותימשך עד ה10 בינואר 2027, והיא מתפרשת על פני ארבע גלריות בשלוש קומות. היא מספרת לא רק את סיפורם של אמנים מוכרים, אלא גם פרק פחות ידוע בהיסטוריה של גוגנהיים עצמו. הקשר של המוזיאון לפופ ארט התחיל בשנת 1963, כשהאוצר הבריטי לורנס אלוואי הביא לגוגנהיים את "שישה ציירים והאובייקט", התערוכה הראשונה שהוקדשה לפופ ארט במוזיאון בניו יורק. אלוואי הוא זה שטבע את המונח "פופ ארט" עוד ב1958, כמה שנים לפני שהגיע לגוגנהיים, וגם חילק את עבודות הפופ לארבע קטגוריות לפי סוג היחס בין האמנות למקור הפרסומי או הצרכני שלה, בין אם מדובר בעצם מוכן שנלקח כמות שהוא, ציור של עצם, או ציור שמדמה שלט וסימן מסחרי.

הפופ ארט עצמו נולד כתגובה לתנועה שקדמה לו, האקספרסיוניזם המופשט, שבו אמנים כמו ג'קסון פולוק ווילם דה קונינג העמידו במרכז את המחווה האישית ואת משיכת המכחול החופשית. האמנים שהחלו לצייר קופסאות שימורים, כריכות של קומיקס ופרסומות עשו את ההפך הגמור, הם התרחקו מהמחווה האישית ופנו לדימויים קרים ואנונימיים שכל אחד יכול לזהות. גם שם התנועה עצמו, פופ, מגיע מהמילה פופולרי, מהשפה החזותית שאמנים כמו רוי ליכטנשטיין, קלאס אולדנבורג, ג'יימס רוזנקוויסט ואנדי וורהול שאבו ממנה, פרסומות, מגזינים, שלטי חוצות, סרטים ורצועות קומיקס.

בגלריה הראשונה אפשר לראות יצירות קלאסיות משנות השישים מאת כריסה, ריצ'רד המילטון, ליכטנשטיין ווורהול. במרכז החלל ניצב פסל ענק של אולדנבורג וקוסייה ואן ברוגן, "מקל הנוצות הרך", עם תשע נוצות שכל אחת מהן נמתחת על פני 26 רגל. הפסל נוצר במקור לתערוכה של אולדנבורג בשנת 1995 ברוטונדה שתכנן פרנק לויד רייט, וזוהי הפעם הראשונה מזה 25 שנה שהוא חוזר להיות מוצג בניו יורק.

בגלריה נוספת מוצגות יצירות שנולדו מתוך מופעים ואירועים חווייתיים שהתקיימו בניו יורק בתחילת שנות ה-60, כשאמנים שילבו מחול, אמנות חזותית, מוזיקה ושירה באירועים ניסיוניים. חלקם היו ארוחות ערב מבוימות, אחרים חנויות בדיוניות שמכרו חפצים אבסורדיים כביקורת על תרבות הצריכה. במרכז הגלריה הזאת ניצב אחד מחדרי המראות האינסופיים המפורסמים של יאיוי קוסאמה, "חדר מראות אינסופי, אורות רוקדים שעפו אל היקום" משנת 2019, שמגיע לתערוכה כהשאלה מיוחדת. קוסאמה פעלה כאישה יפנית בעולם אמנות שנשלט ברובו על ידי גברים, והשפיעה בעצמה על אמנים כמו אולדנבורג ווורהול.

לורן הינקסון, האוצרת שעומדת בראש התערוכה, אמרה שהמבקרים יזהו דמויות ודימויים מוכרים מעולם הפופ, אבל התערוכה מזמינה אותם להסתכל עליהם מחדש. לדבריה, "בכך שמניחים עבודות היסטוריות מהאוסף בשיח עם רכישות עדכניות של אמנים שיוצרים היום, פופ ארט של גוגנהיים: מ1960 עד היום מדגים איך הפופ ארט, כאסטרטגיה, ממשיך להוות השראה, לעורר פרובוקציה ולהתפתח".

לצד התערוכה פועלת גם חנות המוזיאון, שמציגה מבחר קטלוגים ארכיוניים שיצאו מהדפוס, בהם פרסומים על קטלן, ג'ים דיין, ליכטנשטיין, אולדנבורג, רוברט ראושנברג וג'יימס רוזנקוויסט. יש שם גם עותקים מוגבלים של "שישה ציירים והאובייקט" מ-1963, שעוצב בידי המעצב הגרפי הרברט מאטר.