דיוקנו של האמן כמעצב צעיר

היון הוא איש ססגוני מאד- בהסתכלותו על החיים, בעיצוביו, בתשוקת היצירה שבו וגם בסגנון לבושו המאופיין ב"גנדור" אקסטרווגנטי מהול בהומור שמגלם את השקפת עולמו "אם אינך נהנה מהומור בחיים, מה יש לך להציע לאחרים" הוא שואל-עונה-קובע. למרות שכבר תקופה ארוכה הוא אינו מתגורר דרך קבע בספרד, ו"סיאסטה" אינה כלולה בסדר היום שלו, החמימות והחיות הים תיכוניות מוצאות את ביטוין בדרך בה הוא תופס את העיצוב כמהות שנועדה לספר סיפור ולחלוק רגשות, כמו גם ברגשיות שבו ובקומוניקטיביות שלו "אני אדם ורבלי שאוהב לשהות במחיצת חברים ולנהל שיחות על כוס יין טוב, לצחוק ולאהוב".

את הסטודיו "Hayon Studio" הקים היון כבר בשנת 2000, אך פריצתו הגדולה התרחשה רק ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי שבאוקטובר 2003 הוא הציג בגלריה דיוויד גיל בלונדון את "Meditereneian Digital Baroque" ונחל הצלחה עצומה עם יער ה"קקטוסים" העשויים קרמיקה שהיווה רקע לפנטזיה "זו הייתה התערוכה הבינלאומית הראשונה שלי, אותה עיצבתי/תכננתי מהתחלה ועד הסוף והייתי חופשי לכלול בה את כל הדיסיפלינות שמרכיבות את עולם היצירה שלי" אומר היון על התערוכה, שהולידה את המושג "ברוק דיגיטלי ים תיכוני" המקושר מאז לשמו כסגנון מאפיין, למרות שלהיון יש הסבר הרבה יותר פרוזאי לעניין "למעשה, זו הייתה הברקה של רגע, ההגדרה הראשונה שעלתה בדעתי בתשובה לשאלה כשהתבקשתי לתאר את התערוכה". האמת היא, שמושג כה הזוי כ"ברוק דיגיטלי ים תיכוני" הוא בהחלט אופציה טובה לתאר את יצירתו של אמן ההכלאות והמטפורות, שמכבד את מסורות העבר בעודו צופה לעבר העתיד, ומי שמצהיר על חיבה מיוחדת לצירופים לא צפויים ולשילובים יוצאי דופן של מוטיבים, חומרים ואלמנטים שונים בתכלית אלו מאלו, לכדי הרמוניה. מצהיר וגם מבצע, כמו למשל, ב-"ShowTime" קולקציית פריטי ריהוט שעיצב בהשראת המיוסיקל'ס לחברת BD ברצלונה, אשר משלבת צורות אורגניות עם פרטים קלאסיים וחומרים מנוגדים בעליל, כפלסטיק וריפוד עור בדיגום קפיטונאז'. במסגרת זו אפשר לציין גם את הרגל הברוקית, איתה הוא משתעשע במגוון וריאציות וחומרים באובייקטים ובעיצובי פנים, או את הקקטוסים שלובשים ופושטים צורות, ומפתיעים כל פעם מחדש.

מכלול התחומים שהוא נוגע בהם, מקיף עיצוב, אמנות, גרפיקה ואוצרות, אך הוא עצמו מעדיף להיקרא יוצר, ללא היצמדות ל"טייטל" כזה או אחר, ובוודאי שלא להיקרא מעצב תעשייתי, התואר הרשמי שלו "אנחנו חיים בעידן של הכלאות והצטלבויות רב תחומיות, כך שהמושג "יוצר" כבר מקפל בתוכו את כל המהויות השונות, ובכלל, יצירתיות היא דרך חיים". ואמנם, הפורטפוליו שלו הוא עדות טובה ליצירתיות זו, כשהוא כולל עיצובי פנים, מוצר, תצוגות מגוונות ומיצבים אמנותיים. כל עיצוב באשר הוא וכל רעיון ש"תופס" אותו, מתחיל אצל היון בציורים ורישומים שהוא משרבט ביומנים הנמצאים איתו דרך קבע, ואז, אחרי למידת הנושא, הוא נותן דרור לדמיון. עיצוב, הוא אומר, הוא יצירת דברים יפים שטומנים בחובם איכויות ואופי, ושילוב הפתעה לצד משמעות. כך, בעוד בעיצובי מוצר שהוא מבצע עבור חברות הוא נדרש מטבע הדברים גם לפונקציונאליות, הרי שאת המיצבים האמנותיים הוא רואה כבמה שמאפשרת לו חופש גמור לבצע ניסויים ו"להשתגע" כדבריו, לתת ביטוי לטבע ולעולמות אבודים שמרתקים אותו, כמו למשל, "Mon Cirque" - הקרקס שלי, סוג של עולם אבוד, שהיווה עבור היון השראה למיצב מטפורי שייצג את חזונו באשר לחופש היצירה והסרת גבולות בין עיצוב ואמנות.

בין ה"ההשתגעויות" שלו אפשר לציין גם את המיצב שיצר עבור יצרנית הפסיפס האיטלקית Bissaza בתערוכת מילאנו האחרונה, שבמרכזו ישבה דמות פינוקיו מרשימה בממדיה האדירים כשהיא ממלאת תפקיד של מלצר ומוקפת אגרטלי ענק. את רעיון הפרופורציות יוצאות הדופן מסביר היון כדרך להמחיש את יכולות מוצרי הפסיפס של החברה, ואילו בבחירה בפינוקיו ניתן לראות סוג של ציטוט עצמי מעברו הוא, מתקופה שיצר צעצועים, ובעיקר בובות חייזריות משהו, שבאסיה הפכו למצרך היסטרי. תצוגה נוספת שלו בתערוכת מילאנו האחרונה, הייתה מעט "מעונבת" יותר, וקיבצה שלוש חברות מספרד - את Artquitect עבורה עיצב קולקציה מרשימה של חדרי רחצה בשפה אסתטית חדשה, אתMetalarte, עבורה הוא מעצב גופי תאורה, ואת BD, עם קולקציית פריטי הריהוט. מאז פריצתו המטאורית, היון הוא אדם עסוק מאד, ש"מתרוצץ" בעולם בין חברות שמשחרות לפתחו, אך מאמין שהעתיד הקרוב יחזיר אותנו למקורות, לעבודת יד ולחיפוש אחר ערך רגשי וממד אישי בעיצוב "העיצוב יהפוך לאמנות לכל דבר" הוא אומר, ולמעשה, ככל שזה נוגע לו, נראה שזה מעולם לא היה אחרת.

מתוך מגזין בית ונוי 97: "דיוקנו של האמן כמעצב צעיר"