את קרן שפילשר פגשתי במסדרונות ביה"ס לעיצוב "ויטאל", בדרך אל התואר הנכסף. היינו באותו מצב - לימודים מפרכים וקשים.
היא למדה במגמת איור, והחיוך שלה, הצחוק המתגלגל, פניני הלשון שהיא משלחת ובכלל, תמיד סימנו שהכול בסוף הדרך יהיה בסדר. והיא צדקה. בגדול.
שפילשר פרצה אל סצנת האמנות המקומית ב-2004., ומאז היא זוקפת לזכותה השתתפות בלא מעט תערוכות, הערכה רבה והתעניינות תמידית בעשייתה. היא מופיעה בנשימה אחת בגלריות, במוזיאונים, באירועי שוליים, בבנקים, באירועי התרמה, בבתי קפה, ואיוריה מפוזרים גם על קולקציית חולצות טי של בית האופנה "קום איל פו".
סיפורה מזכיר קצת את סיפור סינדרלה עם שינויים של שנות ה-2000. הילדה הג'ינג'ית, המלאה והלא מקובלת בכיתה של שנות השמונים, הפכה בשנות האלפיים לאישה בלונדינית נאה, ומי שרצתה נואשות להיות מלכת הכיתה אך ללא הצלחה, משתייכת עכשיו, ובהצלחה רבה לאצולה האמנותית - מקומית.בניגוד לאמנים שמנתבים עצב וזיכרונות לא נעימים למקומות קשים, שפילשר מעבירה את כאבה האישי ואת הטראומה שעברה בילדותה (הרצון להשתייך לאצולת הכיתה) בצורה פשוטה, ואף המודל העסקי שלה שונה בתכלית ממודל האומן המדוכא.הייחוד שלה, הממד שהכי מזוהה עמה, הוא העובדה שהיא הוציאה את הקומיקס מן החוברות למקום אחר, ובמקום שהקומיקס יתמרן / ינחה אותה, היא מובילה אותו למקומות שמתאימים לה.
עבודתה עוסקת בנושאי נפש פנימיים שכאבו וכואבים לה, ובתוך כך הופכת לאותנטית מאד, מאפשרת לחבור אליה ולהזדהות עמה. היא אינה מוחקת את העבר, אלא מעבירה אותו באמצעות עושר ויזואלי עתיר דימויים, טקסטים וצבעוניות עליזה בסגנון הקומיקס, ומשתפת בו דמויות ילדותיות מוכרות כמו בובות הבראץ, מנגות ופוקות ברוח פאנק פסיכדלי של שנות השבעים. היופי שביצירתה של מי שאמנות לדידה אינה ולא צריכה להיות אליטיסטית, הוא ממד הפשטות והפשטות החומרית שהיא מגלמת. כך, למשל, כלי הציור העיקרי בו היא עושה שימוש הוא הלורד, לצד טושים, צבעי הפנדה המוכרים לנו משיעורי ציור בבית הספר, מצעיי חשבוניות, קרטון, שקיות וכד' - תנו לה פיסת נייר, משטח או קיר, והיא כבר תדע מה לעשות בו.
שפילשר לא מקטלגת את עצמה כמאיירת פרופר. וכשם שבאמנותה היא מתאימה את "חוקי המשחק" לשפתה היא ובמידה רבה גם יוצרת / ממציאה אותם, כך גם בדברה על עצמה היא מצהירה על רצונה להיות זמרת, שחקנית, אמא, דוגמנית, מעצבת ומאיירת. גם מאיירת. אין חוקיות, היא רוצה להיות נוכחת, היא פשוט רוצה להיות, והיא אינה נרתעת מלומר זאת. כשם שהיא "מכתיבה" דימויים ושפת קומיקס משלה, כך היא מעוניינת להכתיב את הדימוי האישי שלה, וכשאספן קונה את עבודתה בין היתר הוא קונה גם אותה – בתור חברה, בתור אדם. כך היא מתנהלת, ללא יחסי ציבור, כאשר האותנטיות שלה עושה עבורה את העבודה בצורה הטובה ביותר ובאותו כישרון בו היא מצליחה לתרגם תחושות וזיכרונות לשפת צבע מרשימה.
מתוך מגזין 102: "ציירי לי קומיקס"