ביתם הפרטי של אושיות עיצוב הוא לעולם מושא סקרנות: כיצד חיים וגרים האנשים שחתומים על איקונות נחשקות, כיצד באים כישוריהם היצירתיים לידי ביטוי בדלת אמותיהם, האם ביתם הוא הדהוד של אישיותם ושל כתב ידם או שמא דווקא שונה ממנו בתכלית. בתוך כך, כשמדובר בביתם של צמד המעצבים האמריקני צ'רלס וריי אימס, לא ניתן להפריד בינו לבין דייריו - מתכנניו, שמורשתם המודרניסטית, תפיסת עולמם הדמוקרטית-הומניסטית, והשפעתם התרבותית ככלל, הינם פרק בפני עצמו בתולדות העיצוב המודרני במאה העשרים.
הבית, השוכן בשכונת Pacific Palisades, בלוס אנג'לס, תוכנן לראשונה בשנת 1945 במסגרת פרויקט שיזם ג'ון אנטנזה (John Entenza), מו"ל המגזין "Arts & Architecture" עם שובם של חיילים רבים משדות הלוחמה ו"בום התחדשות" שהתרחש בעקבות זאת. בבסיס יוזמה זו, שנודעה בשם "Case Study Home Program", עמד רצון ליצור חלופות לבתים המסורתיים- סטנדרטיים של הפרברים ולבסס מודלים של מגורים מודרניים וברי השגה, תוך יישום טכנולוגיות וחומרים שפותחו בעת ולצורך המלחמה - לתעל את הפיתוחים ואת פסי הייצור למטרות חיוביות של חיים, ובתוך כך לקדם באמצעותם פתרונות עיצוב חדשניים ואיכותיים, מותאמים למציאות החדשה ולהלכי הרוח של העידן הפוסט מלחמתי.
שמונת האדריכלים שנטלו חלק בפרויקט נתבקשו לתכנן בתים על סמך סיפור פרוגראמטי של לקוחות "היפותטיים" או אמיתיים, כאשר כל סיפור כזה ייצג "טייפקאסט" משפחתי מסוים ויאפשר להתאים את התכנונים השונים לצרכים משתנים של קהלים רחבים ככלל האפשר. הצעת התכנון של צ'רלס, בוגר לימודי אדריכלות שלראשונה התוודע לתנועת המודרניזם בעת נסיעה לאירופה ב-1929, וידידו האדריכל אירו סרינן (Eero Saarinen), עמו הרבה לשתף פעולה ואף זכה בתחרות " עיצוב אורגני לריהוט ביתי" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, נסמכה, למעשה, על חייהם של בני הזוג אימס, והתייחסה למרחב המערב מגורים ועבודה ומיועד לשמש זוג נשוי ללא ילדים העוסק בתחומי אמנות ועיצוב.
אדריכלות המבנה
הבית, שבמסגרת הפרויקט ובתרגום חופשי כונה "מקרה בוחן מספר 8", נועד להיבנות מחומרים ומוצרים מתועשים-מוכנים שהוזמנו כמוצרי מדף מתוך קטלוג (קורות פלדה לבניית הקונסטרוקציה ומסגרות מוכנות עבור חלונות ופתחים), ותאם את תוכנו הרעיוני של הפרויקט, כמו גם את תפיסת עולמם הדמוקרטית-הומניסטית של בני הזוג אימס, שדגלו בעיצוב טוב לכול בעלות שווה לכל נפש ובהמשך לכך גם בייצור המוני. בשל לחצי ייצור ומחסור חומרי שנוצרו בעקבות המלחמה התעכבה אספקת החומרים, וזמן ההמתנה התברר כמשמעותי מאד בסיפורו של הבית. שכן בפרק זמן זה העמיקו צ'רלס וריי את היכרותם עם השטח המשופע עליו נועד להיבנות והבינו כי התכנון הקיים בידיהם על פיו הבית אמור היה להתנשא מעל סביבתו, ואף כונה בשל כך "בית הגשר", מחטיא את הקשר עמה ומחמיץ את תמונת הטבע שהיא מזמנת- עצי איקליפטוס ומרחב ירוק המשתרע נכחה. עם תובנות אלה הם לא היססו להפכו על פיו, ומאחר והזמנת המרכיבים כבר בוצעה, האתגר שניצב בפניהם היה להתאים את המפרט שהוזמן לתכנון החדש שהגו. כישרון ונחישות אינם מכזיבים מסתבר, וכך, בתום תהליך אינטנסיבי, "מתמטי" כמעט, שכלל עוד ועוד ניסיונות וחישובי חישובים, התוספת שנדרשה על מנת להוציא לפועל את התכנון החדש התמצתה בסופו של דבר בקורה אחת בודדת!
שרטוט קומת הקרקע, כפי שהופיע במגזין Art & Architecture בשנת 1949. באדיבות David Traversהבית, אשר על פי עדויות הקמת השלד שלו ארכה רק 16 שעות, מורכב משני מבנים מלבניים ו"קופסתיים" למראה, הניצבים בקונפיגורציה ליניארית כשביניהם משתרעת חצר פטיו. המבנים הדו קומתיים- אחד שנועד למגורים ומשתרע על שטח של 140 מ"ר ואחד שנועד לשמש כסטודיו ומשתרע על שטח של 93 מ"ר, נבנו על טהרת השימוש בפלדה כשהם ממוקמים בצמוד לשיפולי הגבעה, כמו "תחובים" לתוכה כמעט, וקיר בטון תומך הנמשך מאחוריהם משמש כאלמנט המפריד ביניהם. מעטפתם הורכבה משלד קורות פלדה התומך/אוחז שני מערכים של מודולים זהים- עליון ותחתון- מבוססי מסגרות מתכת עם "מילויים" שונים הכוללים גם את החלונות: זכוכית שקופה, לוחות שקופים למחצה מחומר דמוי פיברגלס (Pylon), לוחות עץ לבוד, גבס, ולוחות מתועשים נוספים עשויים מחומרים שרווחו בתקופה, דוגמת "אסבסטוס"-לוחות אזבסט. מסגרות המתכת הינן דקות יחסית כדי להעצים ככל האפשר את תחושת הזרימה בין הפנים לחוץ, וגונן השחור מייצר מקצב ויזואלי המלווה את שני המבנים ומדגיש את הקשר ביניהם. המודולים אמנם זהים בגודלם, אך הטיפול שהוענק להם מגוון ומשתנה: יש המשמרים את מידתה של המסגרת הבסיסית, יש שחולקו לחלוקות משנה- אנכיות ו/או אופקיות, אחרים כמו צורפו להם יחדיו באמצעות יחידת מילוי משותפת ש"מכפילה" את מידתם, ולשניים מהם- אחד במבנה המגורים ואחד בסטודיו, הוקצה גם תפקיד קונסטרוקטיבי של תוספת תמיכה באמצעות כבלי מתכת בתצורת X, שמצטרפים אגב כך למופע הוויזואלי של החזיתות.
הגיוון הצורני, כמו גם המילויים השונים, ובכלל זה שילוב צבעוניות, הופכים את המעטפת לקומפוזיציה גיאומטרית עם "הדהוד מונדריאני" כלשהו שמייצרים גוני אדום, כחול, שחור ולבן המשובצים בתוכה, והיא אינה רק תוצר של שיקולים אסתטיים- לצד הממד האסתטי שלא נזנח חלילה, עומדים חישובים מדויקים מאד שנועדו לווסת את חדירת האור בהתאמה למהותם של האזורים השונים ולשעות היממה, והם שהנחו את החלוקות/צירופים השונים של המודולים, את בחירת סוג המילוי בהם ואת קביעת מיקומם. בחזית הדרומית-מערבית של מבנה המגורים (החזית הפונה לאוקיינוס) חורג הגג מגבולות קונטור הבית תוך יצירת גגון מצל לפטיו נוסף, כאשר הרצף החומרי (תקרת המתכת וחיפוי עץ בקיר) מדגיש המשכיות ויזואלית ותחושתית בין הפנים והחוץ.
חללו הכפול של הסלון נצפה מקומת החדרים העליונה, שרצפתה מייצרת בו איזור ישיבה אינטימי. 1994, צילום: Timothy Street-porterשורת עצי איקליפטוס מהווה "מעין שכבה" מקדימה המעניקה פרטיות כלשהי לבית ה"מבצבץ" מאחוריה, שחללו הפנימי הינו מרחב מואר ופתוח, ללא מחיצות פנים קשיחות. המסגרת החומרית "פשוטה", נאמנה לערכי הפרויקט ומעבירה את מסריו: ריצוף באריחי לינוליאום לבנים; תקרה עשויה משטחי מתכת במרקם פסים אורכיים עם שילוב קורות תמיכה חשופות; ועץ שמשמש לחיפוי קירות. מענה לצרכי חלוקות מתבקשות, כמו, למשל, בחדרי השינה והרחצה, מעניקות מחיצות קלות עשויות עץ וקנבס עם פתיחת "אקורדיון", ואת ההצללה והאטימה במיקומים נדרשים מספקים וילונות ווילונות הצללה עשויים פנלים של פיברגלס ועץ.
גרם מדרגות ספיראלי עשוי קונסטרוקציית מתכת, שאף הוא הוזמן כמוצר מוכן מתוך קטלוג ציוד של חיל הים (בני הזוג אימס עיצבו עבור חיל הים סדים ולכן נמצאו ברשותם הקטלוגים), ניצב מול הכניסה מקורה בסקיילייט, ובמיקומו מסמן את זרימת החלל בקומת הכניסה: מצדו האחד ממוקמים המטבח, פינת האוכל ואזור שירות; ומצדו השני משתרע חלל מגורים גבוה ופתוח הנצפה ממרפסת גלריה שבחזית הקומה העליונה, ששטחה מאכלס שני חדרי שינה, שני חדרי רחצה ואזור הלבשה. חלקו של החלל הממוקם תחתיה הינו כעין "גומחת ישיבה" אינטימית המופרדת ממבואת הכניסה באמצעות יחידת ארון, בהיקפה ישנה ספה בנויה בתצורת האות L, ויתר המרחב משתרע כחלל פתוח וגדוש כל טוב: פריטי ריהוט, שטיחים, ספרים, צעצועים, מזכרות שנאספו בנסיעות, חפצי נוי שבני הזוג אימס הרבו ללקט, פרחים, נרות ועציצים גדולים, שחוברים למארג ביתי ואישי מאד המלמד על עולמם העשיר ורווי ההשראות של בעליו. היצר האספני והגודש שנוצר בעטיו הם סממנים שמאפיינים גם את פינת האוכל ואת המטבח, בו משולבים ארונות מתכת מצופים באמייל ומשטחי נירוסטה ושיש, וממנו ישנה יציאה אל חצר הפטיו. חצר זו מחברת בין מבנה המגורים למבנה הסטודיו, שכמו הבית, הינו מרחב פתוח בעיקרו, הנחלק לקומת כניסה שחלקה הגדול הינו חלל כפול עם גלריה עליונה
המטבח הפונה לחצר הפטיו. בעומק נראה מבנה הסטודיו, 1994, צילום: Timothy Street-porter
אזור ישיבה אינטימי המופרד מאזור המבואה באמצעות יחידת ארון. צילום: Timothy Street-porterרבות מאד נכתב על בית אימס, על החדשנות שגילם בתקופה בה נבנה, ואין ספק שלמרות בנייתו מ"מוצרי מדף" ומרכיבים מוכנים הכישרון ה"אימסי" שיווה לו אמירה ייחודית ומיוחדת שלא בכדי הפכה אותו למבנה איקונוגראפי. יש הגורסים כי הוא ייצג תפיסה רעיונית- אידיאולוגית יותר מאשר תכנון ארכיטקטוני "פר סה", אך כך או אחרת, מנקודת מבט של האלף השלישי, על כל התחכום והקדמה המאפיינים אותו, מרתק לראות כיצד העקרונות העומדים בבסיס תכנונו של הבית רלוונטיים כל כך היום: אם בדגש שניתן לקשרי פנים-חוץ ולחדירת אור, אם בזרימה הפתוחה של החלל והשימוש הגמיש בו, ושלא לדבר על כך שהוא הציג כבר אז את מה שמכונה כיום "בנייה מתקדמת". עם כל חומריותו המודרנית-מתועשת חבירתו לסביבה הירוקה בה הוא ממוקם טבעית מאד ונינוחה מאד, מגלמת את הכבוד שרחשו לה צ'רלס וריי, שנכנסו לגור בבית בערב כריסטמס 1949 וחיו בו עד יום מותם (צ'רלס נפטר ב-1978 וריי ב-1988). במהלך השנים הם לא ביצעו בו שינויים, וכך הבית, שבין כתליו נהגו מן הסתם רבים מהעיצובים שהפכו לאייקונים מובילים, נותר כפי שהיה בחייהם, מתוחזק במסירות ע"י קרן אימס וממשיך לספר את סיפורם המופלא של דייריו.
עמוד בפני עצמו - רהיטים בעיצובם של ריי וצ'ארלס אימס
שוחרי עיצוב מן הסתם נוקבים בשמות פריטים שעיצבו צ'רלס וריי אימס משל היו אלה שמות ילדיהם, אך יש לשער שגם מי שאינו נמנה על קהילת העוסקים בתחום מכיר את "מורשת אימס"- ההגדרה הראויה לפעילותם העשירה של בני הזוג, אנשי רנסנס שסקרנות בלתי נלאית, מחקר נצחי, ותשוקה ליצור רקמו את תכני עולמם, ובנוסף לעיצוב רהיטים ואדריכלות עסקו גם בקולנוע, גראפיקה ועיצוב תערוכות.
מבט מהפטיו אל הבית. 1994, צילום: Timothy Street-porterקשה לדעת מהו סוד הקסם שהופך עיצובים מסוימים לאייקונים נחשבים שלחם לא נס עם השנים, ואפילו רק מתגבר, אך נראה שריי וצ'רלס פיצחו אותו. השילוב בין צ'רלס, הארכיטקט, ה"טכני" והפרגמטי, לבין ריי, האמנית שהביאה איתה ראיה אסתטית וממד פואטי כלשהו, הסתבר כמנצח. בתערוכה "Eames by Vitra", המוצגת בימים אלה בחסות חברת "הביטאט" (במתחם הביטאט רח' המדע 10 הרצלייה פיתוח), נציגתה בארץ של חברת "ויטרה", שוויץ, בעלת הזיכיון לייצור הרהיטים שעיצבו בני הזוג אימס, מתועדות 40 שנות יצירה של צמד המעצבים בשבעה ביתנים שקופים, שכל אחד מהם מדגים חומר ושלב בעשייתם העיצובית: עץ לבוד, החומר איתו עברו מסלול של ניסוי וטעייה בדרך למצוא שיטה לכבישתו ואף הגו לצורך זה את "קאזאם", מכונת כבישה ביתית; פלסטיק, שהפך אותם לחלוצי העיסוק בו; רשת מתכתית (תיל); שרפרפים; אלומיניום; רהיטי טרקלין; וריהוט טרקלין בריפוד רך. בתערוכה, אותה אצר Dieter Thiel בשיתוף עם מוזיאון העיצוב של "ויטרה", מוצגים גם סרטוני וידיאו, פרוטוטייפים, וסקיצות המשקפות את תהליכי העבודה, והמבט הרטרוספקטיבי שהיא מעניקה ממחיש את החדשנות והמהפכנות שהביאו עמם צ'רלס וריי לעולם העיצוב של אחרי מלחמת העולם השנייה והרבה מעבר לזה- שכן כישרונם ואמונתם בעיצוב פונקציונאלי ש"עובד", כפי שהתבטאה פעם ריי, אכן "עבדו" אז, ו"עובדים" גם היום כקלאסיקה משובחת חוצת גבולות של זמן ואופנות מתחלפות.
מתוך מגזין בית ונוי 115: "הבית של ריי וצ'רלס אימס"