כמו בעולם האופנה שהולכת וחוזרת באה וחוזרת... מיני, מידי, מקסי, כך גם בעיצוב פנים יש אופנות ההולכות וחוזרות, ובמקרה זה הכוונה היא לחיפויים דקורטיביים על קירות.
בשנות ה-70, לפני 40 שנה, הקירות בבתים המושקעים היו צבועים בצבע שמן מבריק עם אלמנטים אמנותיים, ואח"כ זה עבר לטפטים שהשתלטו על קירות שלמים בחדרים- טפטים של יערות סאקוייה או סירות מפרש מפליגות אל עבר השקיעה...
המהדרין היו מתיזים על התקרה טיח שפריץ אימתני (סטייל מערת הנטיפים), תוקעים ספוטים, שמים צמחים מבד סינטטי ובטוחים שהמשיח אוטוטו מגיע.
היום, כשאני פוגשת עיצוב כזה אני זקוקה לתרופות הרגעה ודורשת "דמולישן" טוטאלי, כלומר - הריסה מוחלטת!
לאופנות האלה יש נטייה לחזור למחוזותינו בלאט ובשקט. הן מתגנבות בדלת האחורית זוחלות מבעד לסדקים ופתאום.. הופ... אני מוצאת את עצמי אחרי 40 שנה מכותרת מכל עבר בטפטים, טייחים דקורטיביים, משטחי שעם, נצרים וזה לא נגמר...
חשוב להדגיש שהחיפויים הדקורטיביים של העידן הנוכחי משוכללים יותר, עמידים יותר מכל מה שראינו עד היום, וגם שיטות ההדבקה לקיר הרבה יותר ידידותיות לטיח, כך שאם רוצים להחליף את הטפט לא צריך "לקרוע" את כל הטיח מהקיר כי הדבקים הם על בסיס מים.
אחד האפיונים הבולטים ב"קאמבק" הזה שהטפטים לא משתלטים על הבית אלא משמשים כהדגש צבעוני, כמו, למשל, פס טפט מאחורי ספה או מזנון ע"מ להעצים את האלמנט ולהדגיש אותו. לדוגמה, אם יש לכם בסלון ספה בצבע בז' או בז'בז'ון מומלץ לשים מאחוריה טפט צבעוני ומרהיב כדי שהיא תתהדר בגווניו.
בהרבה בתים תולים פחות ופחות תמונות, ויותר משתמשים בחומרים ייחודיים כגון טיח גס במיוחד, קירות עם עלי זהב, קירות מחופים בבדי משי, או מאמצים את ה"טרנד" של הגדלת תמונות אישיות והעתקתן לבדי ענק על מנת ליצור חלל עם אמירה אישית.
הטרגדיה הגדולה בחיפויים דקורטיביים, היא שבוחרים אותם מתוך קטלוג עם דוגמאות קטנות במיוחד ומגלים את הבושה שהטפט או החיפוי כבר קיים על הקיר. שכן הסיכוי שאדם מן הישוב יקיש מהדוגמית הקטנה לקיר בגודל של 6 מ"ר הוא באמת מזערי...!
לכן, כדי למנוע את האושר המפוקפק הזה, המלצתי המקצועית היא לעבוד עם דוגמאות גדולות על מנת לקבל תחושה ופרופורציה אמיתית לגבי התוצאה הסופית של איך האלמנט ייראה בסוף.
כמובן, כמובן, כמובן, העצה הכי טובה בעניין היא לקבל תמיכה ועזרה מאיש מקצוע כדי שהאושר אכן יהיה אמיתי.