יוצאים לשטח - עבודות בוגרים 2010

  

הצעה לעיצוב חדש של מבנה תאטרון בית לסין, הממוקם בפסאז' קולנוע הוד לשעבר, בתל אביב (בפינת הרחובות פרישמן ודיזינגוף).

 

  

הפרויקט מתייחס לתופעה של בו זמניות מרחבית, אותה ממחישה תופעת הפופ אפ- תופעה זמנית שמקיימת בתוכה מגוון של פונקציות וחוויות. ריבוי פונקציונאלי זה יוצר מצב של נזילות מרחבית בחלל, כשהוא בא לידי ביטוי בגיאומטריה ובסוגי ה-pattern המשתנים. קיום של ריבוי מרחבים שמתקיימים בו זמנית באותו חלל, גורם לטשטוש בין הגבולות, ובכך למצב של אמביוולנטיות מרחבית.  

  

שיכוני עיר גנים מסמלים את סיפור העלייה הנמשך עד היום, מהווים מקום בשוליים ומתפקדים כמכונה.

נוכחות השיכונים בהיקף אדיר בכל רחבי הארץ מהווה בעיה חברתית קשה, והשאיפה היא לספק לה מענה ודרך חדשה- לפרוץ את המונוטוניות של הקופסאות ולהפוך את השיכון מבניין למרקם באמצעות תוספת שכבות חדשות לבלוק, אשר יטשטשו את הגבולות בין חוץ/פנים ובין פרטי/ציבורי, וייצרו מקצב של התרחשויות חדשות. לצד ממד הקיימות שטמון בו, עתיד מהלך כזה להביא לחיזוק הרחוב הליניארי, כמו גם לעלייה באיכות חייהם של התושבים.

העלייה לרחוב העליון היא דרך רחוב פנימי חדש, כאשר בין הבלוקים אין מוצא, אלא מרפסות רמפה הפונות לנוף ומחזקות את הקשר הנופי עם ירושלים. שניים מן הבלוקים מאופיינים כציבוריים והרחוב הפנימי שלהם מלווה בחללי סדנאות, ומייצר בתוך כך מצפון את השכבה החדשה שניצבת במרחק מן הבלוק. במפלס הקרקע ומתחת לו משמשת התוספת את הציבור לחללי חוגים, ובמפלסים עליונים מדובר בתוספות לדירות אשר ייעודן ייקבע ע"י בעל הדירה- סטודיו, משרד וכיו"ב. במגע השכבה עם הבלוק היא מנכסת נתח ממנו לפונקציה ציבורית הפורצת גם לגג- באחד ספריה ובשני חדר כושר ובריכה.

בצד דרום השכבה החדשה הינה קונסטרוקציית פלדה, המאפשרת יציאת דירות ומרפסות מוצלות בקיר ירוק או באלמנטים אחרים של הצללה, וכך מתקבלת חזית דינמית וצבעונית. עקרונות הטיפול בבלוק הינם שמירה על השלד הקיים, על המעטפת ועל המערכות הוורטיקאליות, תוך ציפוף, פירוק ויצירת דירות שונות ומגוונות.  בגרסתו זו יכיל הבלוק יחסי שכנות חדשים, יאפשר גמישות בגבולותיו, יקנה חשיבות לחלל וייצוק זהות ואפשרויות חדשות לשכונה.

  

הפרויקט עוסק בפיתוח מערכת של קיר ירוק כחומר בניה וביישומו באופן ביקורתי בהקשר חברתי-תרבותי, ובתוך כך בוחן את הגבול של הפרטיות והשיתוף בין שכנים בבנין בתל אביב. המערכת משתלבת בתווך בין דירות הבניין, ועוברת בציר האזורים הרטובים בין המטבחים לאמבטיות בין הקומות השונות.

נפח הקיר המשותף יוצר אזור חדש לפעילות משותפת בין דיירים - אשר לא הייתה קיימת קודם לכן- ואזור גינון, במינימום מקום, שמייצר סביבת מיקרו-אקלים חדשה בין שתי הדירות.

המערכת מפותחת כנושאת תשתית ויוצרת תפר מצבים של שטחים פרטיים – סמי ציבוריים וציבוריים בין החדרים, בין דירות, ובין דירות לחדר המדרגות בבנין המשותף.

נפח הקיר מייצר חלל של פעילויות משותפות לטיפוח הגינה הדירתית, ובמקביל מאפשר מעבר של ריהוט/חומרים / מבטים / פרוגרמה / תנועה בין הדירות, תוך יצירת מצבים שונים של חיבור/ניתוק/הצצה/שיתוף בין דירה לדירה.

הרעיון המרכזי העומד בבסיס הפרויקט הוא החזרת המרחב העירוני בעיר התחתית בחיפה להולכי הרגל: הפרויקט מגיב לתנועות שונות הפועלות באתר, החל מהים דרך רחוב העצמאות והמבנה של הולידיי, וכלה בתנועת ציר ברוולד ההיסטורי, המגיעה וקושרת את הפרויקט להר הכרמל.

בנקודת מפגש התנועות תוכננה כיכר ימית המשלבת בתוכה מרינה ומזח ציבורי החודר אל קו המים, כאשר שאר הפרוגראמה בונה ומגדירה את הכיכר,.המבנה המרכזי אשר מכיל תחנת רכבת, שטחי מסחר ומועדון ספורט, ועוסק בסוגיות שונות של תנועה המתייחסות למבנה בתנועה, תנועה במבנה, וחיבור תנועת רכב ורכבת כחלק ממבנה. 

רעיון ההתערבות היה לייצר התחלה/סיום למבנה של הולידיי בחזית רחוב העצמאות, והמשך לציר ברוולד אל האין סוף דרך חדירה לקו המים, ובכך לייצר חיבור בין ההר והים.

על מנת להחזיר את המרחב העירוני להולכי הרגל הושם דגש על תכנון המרחבים ציבוריים הפתוחים בשילוב פרוגראמה מרחבית אשר מכילה מבני ציבור, מסחר, ופנאי, הנתמכים בתחבורה ציבורית.

מבני הציבור המתוכננים הם: תחנת רכבת, מוזיאון מוטורי, ומועדון ספורט התומך ומפתח ספורט ימי ומוטורי כאחד באמצעות תכנון מסלול מרוצים ייעודי רב שנתי, ומסלול מרוצים עירוני חד שנתי העושה שימוש ברחובות העיר כפלטפורמה למשחקים.

הפרויקט מסתמך על תמ"א 30 בעריכת יגאל צמיר כבסיס נתון, ומשתלב בתכנון הכולל שלה לעיר התחתית בחיפה. אומנם תמ"א 30 עוסקת בניהול החומרים המסוכנים במפרץ חיפה, אך היא נותנת את הדעת גם לשינוי המרחב העירוני בעיר התחתית, כאשר היא משנה את ייעודם של השטחים המצויים בשימוש נמל המטענים (בעורף רחוב העצמאות) לטובת העיר; מפתחת את הנמל במפרץ הקישון; מחברת את חיפה והקריות בציר הולכי רגל ירוק; ומציעה להטמין את קו רכבת ישראל. 

  

הפרויקט מציע פתרון קבע בר-קיימא לסוגיות התכנון הבוערות בים המלח שעומדות כיום בפני הכרעת ממשלה גורלית. הפרויקט מביא בחשבון הן את גורמי התיירות והמלונאות באזור, והן את הצרכים התעשייתיים של מפעלי ים המלח, ומאפשר לתיירות ולתעשייה תנאים אופטימאליים להתפתחות תוך רגישות ומודעות סביבתית. הפתרון התכנוני שמביא הפרויקט ממזג בין תכונותיהן הגמישות של בריכות האידוי של המפעלים  לבין צרכי התיירות, ומציע תכנון פרמטרי חדש ומורכב של אזור תעשייתי-תיירותי בים המלח שיפעל בתיאום מלא ויכלול מענה תשתיתי יציב וארוך טווח, הן לתיירות והן לתעשייה. 

נתיבי איילון חודרים לעומקו של המטרופולין הגדול בישראל, ומהווים עורק תחבורה ראשי ומשמעותי במערך התנועה בארץ, כמו גם נהר תנועה אינטנסיבי הזורם בליבו הפועם של מטרופולין גוש דן.

השפעתם של נתיבי איילון ניכרת בתחומים רבים על אופייה ותפקודה של העיר: שימושי הקרקע המשתנים נוכח הנתיבים מושכים לגדות האיילון משרדים ושימושים בעלי אופי מטרופולני, ובכך מעלים את ערך הקרקע. מנגד, הם גורמים למטרדים כגון זיהום ורעש, וכן יוצרים  חיץ חד וברור בין שני חלקי העיר. הפרויקט דן במשמעויות של אותו חיץ ונתק עירוני, ומציע אפשרויות לקירוי חלקי של הנתיבים על מנת להמשיך את הרצף העירוני שנגדע במספר מקומות פוטנציאלים לאורך העיר. יצירת הרצף העירוני וקירוי הנתיבים אמורים להוסיף לעיר שטחים נכבדים, אשר יוכלו לשמש מנוף לצמיחה ופיתוח של אזורים רבים לאורך האיילון, ובתוך כך גם שטחי ציבור ופארקים לטובת העיר והתושבים. ההצעה המועלית מייצרת פרק אורבאני המחבר בין שתי גדות האיילון ונושא אופי כפול: בחלקו הצפוני כמבנה בעל אופי עירוני עם שימושים אינטנסיביים, ובחלקו הדרומי כרצועת פארק המחברת שני פארקים מוצעים בצידיה. הפרויקט כולו ניזון מתנועת האנשים הפוקדים את תחנת רכבת ההגנה ואת התחנה המרכזית בתל אביב, וכמובן מתנועת כלי הרכב החולפת תחתיהן בנתיבי איילון.

  

רה- פורמה פירושו עיצוב מחדש, וכך גם בית הכנסת הרפורמי מתאים עצמו לנורמות הזמן והסביבה. רעיון זה הנחה את פרויקט העיצוב המוצע, שמתייחס למיקומו המרכזי של בית הכנסת בעיר מודרנית כמו ת"א כאל לב הקהילה: הטקסט יאחד סביבו את תושביה, דלתותיו תמיד יהיו פתוחות והם ירגישו בנוח לשהות בין כתליו.

מניתוח הפרוגראמה ובחינת בתי כנסת רפורמיים בעולם ובארץ, עלתה מסקנה שעיקר מטרתם של בתי הכנסת בעולם היא להלחם בהתבוללות. היות ובישראל בעיית ההתבוללות אינה עומדת על הפרק, הקהילה הרפורמית נמצאת במצב ביניים- במצב קיצון בקהילה הדתית מחד, ואינה נחשבת חילונית מאידך. החלל המוצע נועד ליצור מענה מזמין למצב ביניים זה.

לאחר חקירת השכונה ומיקומו של המבנה ביחס לרחוב מציע הפרויקט לשמר את החזית המייצגת את ת"א, את השכונה, את המקום, ובה בעת מסיר את חזית הקומה הראשונה במטרה לאפשר שאיבה של הרחוב פנימה משלושה אזורים מרכזיים לתוך ליבו של הבניין ולבית הכנסת, המייצג את הרפורמי והחדש. ניתוק החזית מהמבנה יוצר את מצב הביניים שמנהל דיאלוג בין החוץ לפנים:       

המעבר שנוצר, ובעצם נמצא על חזית הבניין (לאורך הפתחים של אחד העם ובצלאל יפה), נתפס כסיטואציה המחוללת מצבים משתנים בין עוברי האורח לשוהים במקום, כאשר מעצם התנועה מתקיים דיאלוג בין הבניין לרחוב, שבתוך כך מקנה לו נוכחות כשל בניין ציבורי.

  

פרויקט הגמר מציג תמה לעיצוב פופ-אפ בסביבות מסחר, תוך התייחסות לתופעה החדשה אשר תפקידה לתת מענה לתקופה העכשווית ולרעיונות חדשים שמטרתם חיזוק ממדי המסחר והחוויה בסביבות אלו.הפרויקט מתמקד בכיכר דיזנגוף כאתר בעל מפלסיות מגוונת, ובשלב המחקר נערך מיפוי של טופוגרפיית המקום על מנת לזהות ולבחור מצבים מעניינים החושפים באופן מבוקר את חלקי המזרקה כמקרה בוחן להמשך עיצוב חזיתות הפופ- אפ. אלמנט של קו הוגדר כאסטרטגיה גיאומטרית, כאשר הבחירה בגיאומטריה זו נעשתה בשל הצורך בשימוש במערכת גמישה ליצירת מצבים של הסתרה/ החסרה של אלמנטים (אובייקטים מוצגים).החזיתות, שבשלב הראשון נקראו "חלונות הראווה", עוצבו במטרה להעניק זהות חדשה לסביבת האתר ולמפלסיו, כאשר תוך שימוש בטכניקת הקו ה"נודד" מהחזיתות פנימה נוצרו החללים הפנימיים.

הפרויקט מציע תכנון מבנה שישמש כמוזיאון ואנדרטת זיכרון לתרבות הערבית שהתקיימה ביפו וסביבתה עד שנת 1948. המבנה יקרא "מוזיאון מנשייה" על שם שכונת מנשייה שנמחקה מהמפה ומהתודעה הציבורית, וימוקם מסביב לשריד היחיד שנותר מהשכונה: מבנה אבן ששימש בעבר למגורים ומסחר של משפחות ערביות וכיום משמש כחלק ממוזיאון האצ"ל בתש"ח, המוקדש לתיאור הקרבות בהם נכבשה ונחרבה שכונת מנשייה.

תכנון מוזיאון מנשייה מייצר מערכת תנועה חדשה במרחב האורבאני של פארק צ'ארלס קלור, כתוצר של סינתזה בין שתי מערכות תנועה: האחת שמקורה בשביל שעבר בשכונת מנשייה בתחילת המאה הקודמת, ומערכת נוספת המבוססת על מסלולים שקיימים בגן כיום. באופן זה יכולים עוברי האורח להמשיך לנוע בפארק, אך גם לסטות ממסלולם ולמצוא נקודות מבט חדשות על הסביבה. מערכת התנועה החדשה כוללת מסלולים בשתי מערכות מקבילות: הראשונה היא מערכת דמויית פיגומים שמוליכה את המבקר מפני הקרקע של הגן אל עבר מסלולי תנועה ומנוחה המפגישים אותו בנקודות חדשות עם מוזיאון האצ"ל הקיים וסביבתו. המערכת השנייה הינה מערכת של "חפירות ארכיאולוגיות", המאפשרת למבקר לחדור אל מקומות תת קרקעיים שחושפים בפניו את סיפור שכונת מנשייה קודם מחיקתה.

 

התכנון והעיצוב של המוזיאון החדש הינם תוצאה של החיפוש אחר מאפיינים אדריכליים שישמשו כסמל לאמירות פוליטיות הבאות כאנטיתזה לאלו שמייצג מוזיאון האצ"ל בתש"ח. המוזיאון יספק לעובר האורח בפארק צ'ארלס קלור חוויה מוזיאלית אשר תיצור נקודות מבט חדשות (פיזיות ורעיוניות) על מוזיאון האצ"ל ועל האופן בו הוא מתקשר עם סביבתו.  האופן בו החברה בוחרת לבטא את ההיסטוריה שלה יקבל במוזיאון מנשייה זווית ראייה חדשה וביקורתית אשר תנסה להוסיף לסיפור המוכר גם סיפורים שנשכחו ואולי כאלה שעשויים עוד להיכתב בעתיד...

יוראי שרון, המחלקה לעיצוב פנים, מכון טכנולוגי חולון. מנחה: אדריכל יואב מאיר.

   

פרויקט הגמר של ארז קלפר עוסק ב"חומר ירושלמי", קרי באבן הירושלמית- האבן ששימשה כחומר הבנייה מקדמת דנא והפכה ברבות השנים לסמלה של העיר, עד לכדי תקינה המגבילה בניה שאינה מחופה באבן. סקירה היסטורית כרונולוגית מגלה כי כבר בתקופתו של דוד המלך דרך כל השליטים, האומות והסגנונות שעברו בעיר ועד לימינו אנו, נבנתה ירושלים באבן, אך די בפקודתו של הגנרל סטורס, שהיה מושל העיר מטעם המנדט הבריטי, כדי להבין את חשיבות השימוש בה- עם הגעתו לירושלים וכיבוש הארץ על ידי המנדט הבריטי, הכריז סטורס על שורה של תקנות האוסרות בניה או חיפוי שלא באבן, מתוך מטרה לשמור על צביון ואפיון העיר. עם קום המדינה בוטלו התקנות לזמן קצר בלבד, וכיום מקפידה העירייה על יישום התקנה ואכיפתה.

בתחילת המאה העשרים, במסגרת מגמה גוברת של שימוש בבטון, כמו גם נוכח היציאה מהחומות, בניית השכונות החדשות והגידול המהיר של העיר, נדרש מעבר משימוש באבן מסותתת כמרכיב קונסטרוקטיבי לחיתוכה ללוחות חיפוי וקישוט, התלויים על גבי קונסטרוקציה מבטון או פלדה. אולם מגבלות חיפוי האבן ותכונותיה המכאניות, כמו גם הקושי להתאים חיפוי אבן עבור מבנים המייצגים מורפולוגיה מורכבת, השפיעו על הארכיטקטורה הירושלמית החדשה, המאופיינת בקו אורתוגונאלי כמעט נטול מורכבות צורנית. (חשוב, אגב, לציין, כי סוגיית החיפוי באבן איננה בעיה ירושלמית- מקומית, אלא שאלה ארכיטקטונית גלובלית).
על רקע נתונים אלה, ומתוך כוונה לתת להם מענה, צמח הפרויקט שמתמקד בפיתוח וכתיבת אלגוריתם לחלוקה וחיתוך חסכוני של לוחות אבן עבור מורפולוגיות מורכבות. 
להמחשת פתרונות אלה והפוטנציאל הרב הטמון בהם, תכנן ארז 'פביליון אבן' בקרית הלאום בירושלים, כחלק ממוזיאון הטבע העתיד להבנות במקום. המבנה ממוקם טופוגרפית על צלע גבעה בחורשה שבין דרך רופין ושדרות המוזיאונים.
הפביליון מחופה אבן בחיתוכים בעלי גיאומטריה משתנה בהתאם למורפולוגיה של המודל האדריכלי, אשר מוספרו ונארזו בפריסה חסכונית ואופטימאלית באמצעות האלגוריתם. הבסיס הקונסטרוקטיבי מורכב, בין השאר, מגושי אבן בעלי ארבעה קדחים אשר דרכם עוברים כבלי פלדה המקנים לבניין יכולת קונסטרוקטיבית בהתמודדות במאמצי מתיחה. הפביליון בן חמש הקומות מכיל שלושה אולמות תצוגה רלוונטיים לנושא האבן- היסטוריה, ארכיטקטורה ומחקרים הקשורים בה; סדנת מלאכה; חנות מזכרות; קפיטריה; קומת תצפית; ובמרכזו ממוקם אולם קולנוע IMAX . הפביליון מאפשר מעבר דרכו ומייצר חוויה ויזואליות מיוחדת של יחסי פנים-חוץ. התכנון נעשה באמצעות כלים דיגיטאליים מתקדמים ביותר שאפשרו את עמידותו הסטרוקטוראלית ובחנו אופטימיזציה אקלימית ושימוש מינימאלי בחומר. 
העיסוק באבן חשף סוגיה סבוכה שהובילה לפרויקט ולפתרון המקורי, אשר זיכו את ארז במלגת עזריאלי. כיום הוא שוקד על פיתוח ויישום המחקר הייחודי במסגרת לימודי תואר שני בביה"ס לאדריכלות באוניברסיטת ת"א.

תכנון: ארז קלפר, ביה"ס לאדריכלות ע"ש עזריאלי, אוניברסיטת תל אביב. מנחה: ד"ר ערן נוימן.