קשה לתאר את העולם ללא נייר - חומר כל כך טריוויאלי, השזור בסביבת החיים כמובן מאליו. בדרך כלל פשוט, צנוע, לא יומרני, שימושי ולגמרי לא "עיצובי", או "קישוטי". אם נרצה חומר "לעוס" (בהשלכה לשם אחת הטכניקות הותיקות בתחום עיצוב הנייר ה-PAPIER MACHE - נייר "לעוס" בצרפתית).
למרות זאת, ואולי בגלל, מעצבים ויוצרים רבים רואים בנייר אתגר, מבקשים לבדוק את גבולותיו, למתוח את יכולותיו ולהפיק ממנו פריטים מעוצבים, פריטים אמנותיים, וכן אפליקציות לצרכים אדריכליים.
הכול התחיל בפפירוס
בצורתו המודרנית, המוכרת לנו כיום, הנייר הוא משטח סיבי ודק שהומצא על ידי הסיני צאי לון בשנת 105. הנייר המודרני מהווה גלגול של משטח הפפירוס שהומצא כבר אלפי שנים קודם לכן על ידי המצרים והיה עשוי מצמח הגומא, ולמעשה, הידע על טכניקת ייצור הנייר עברה ראשית לעולם הערבי ורק במאה ה-13 הגיעה לאירופה. עד סוף המאה ה-18 הנייר יוצר בעבודת יד והיה יקר ונדיר. רק בשנת 1799 הומצאה המכונה הראשונה לייצור נייר באופן תעשייתי, שהפכה אותו למוצר זמין לייצור המוני ולפיתוחים בתחומי חיים רבים.
ייצור ידני של נייר מתחיל בחומר המכיל סיבי תאית ממנה מורכבים דפנות התא הצמחי, כגון שאריות אריגים טבעיים, פסולת צמחית וכד'. את חומר הגלם מפרידים באמצעות חבטות ומכניסים לנוזל בתוך מכל, העיסה שנוצרה טובלים רשת מתוחה עליה מתמצקת שכבה דקה של החומר. אתהשכבה הזו מניחים לייבוש בין שתי כריות לבד, ולבסוף טובלים בדבק, על מנת לאחות את הסיבים. התהליך התעשייתי המודרני דומה בעיקרו, כאשר חומר הגלם הבסיסי הוא בדרך כלל שבבי עץ.
קישוטי ופונקציונאלי
הנייר בתרבויות המזרח
השימוש בנייר כבסיס ליצירת אלמנט קישוטי אינו חדש, ואמנות הקליגרפיה - אמנות הכתיבה האמנותית המשתמשת בנייר בצורתו הדו ממדית, היא דוגמא לכך. הקליגרפיה התפתחה בתרבויות מזרח אסיה, אך קיימת גם בתרבויות נוספות כמו בערבסקות הערביות/פרסיות ואף באמנות סופרי הסת"ם ביהדות. אך בעוד שתרבויות שונות הדגישו מאוד אך ורק את האות, או את הדוגמא המצוירת, בתרבויות מזרח אסיה גם לחומר עצמו הייתה חשיבות גדולה. הנייר נחשב כחומר טהור והשימוש בו גם באמנות הקליגרפיה וגם באומנויות אחרות היה מפותח מאוד. השימוש במחיצות נייר (SHOJI) העשוי בדרך כלל מצמח הבמבוק או מצמח האורז, בין אם בתצורה שקופה או בין אם בתצורה מאוירת, היה חלק אינטגרלי מתפיסת האדריכלות היפנית המסורתית. תכונות הנייר - קלילות, שקיפות, יכולת השינוע ויכולת איור על שטח הפנים שלו, הפכו אותו מאמצעי למטרה. יתירה מכך, השימוש בנייר כחומר גלם אמנותי/קישוטי בא לידי ביטוי בתרבויות המזרח בצורות רבות ומגוונות, למשל, באמנות האוריגמי (קיפול נייר)-, אמנות שבמקור עשתה שימוש בפיסות נייר לבן ליצירת "נושי" – קיפולים שבתוכם שולבו רצועות בשר או חלזונות מיובשים שצורפו למתנות כברכה ולמזל טוב. טכניקה זו התפתחה כל כך ביפן עד כי היו אנשים מיוחדים שהתמחו בקיפולי נייר מסוג זה ליצירת "צ'יצומי" – עטיפת מתנות טקסית.
דימויים של אלמוגים מבוצעים בטכניקת אוריגמי, עשויים מנייר. קורס "הנדסת נייר" בהנחיית פול ג'קסון, מחלקת עיצוב טקסטיל, שנה ג' תשס"ח, שנקר, בית ספר גבוה להנדסה ועיצוב. ביצוע על ידי: גיל כהן.
הנייר בתרבות המערב
בעוד תרבויות המזרח ידעו לעשות שימוש נרחב ויצירתי בנייר למטרות רבות, דקורטיביות ופונקציונאליות (מחיצות ודלתות, קליגרפיה, אוריגמי, גופי תאורה, מניפות, עפיפונים ודרקונים), תרבות המערב אימצה אותו כחומר גלם בשלב מאוחר יותר. במאה ה-18 החלו להשתמש בטכניקת ה-PAPIER MACHE באירופה לצרכים קישוטיים מאחר והשימוש בנייר היה זול יותר מאשר אלמנטים קישוטיים עשויים גבס – עיטורי חדר, כרכובים, עיטורי ידיות ועוד. אמנים יצרו את הצורות הנדרשות ולאחר מכן סיימו בצבעים שונים ליצירת מראה צבעוני וקישוטי. כאשר הגימור היה מדמה חומרים אחרים כמו עץ, אבן, מתכת וכד' נקראה הטכניקה CARTON-PIERRE (אבן-נייר).
נייר בעידן המודרני
פיתוחים של חומרים שונים ובראשם הפלסטיק ותעול הנייר ונגזרותיו לכיוונים שימושיים, כמו קרטון, למשל, הסיטו למשך שנים רבות את תשומת הלב מחומר זה, כבסיס ליצירות אמנות ועיצוב. יחד עם זאת, החל ממחצית המאה ה-20 לערך, שילוב של גורמים שונים – תפיסת ה-READY MADE באמנות, תפיסת "דלות החומר", הרתיעה מפלסטיק, החזרה לטבע, הכמיהה לעבודות "חד פעמיות" מעשה עבודת יד וכמובן מודעות אקולוגית הולכת וגוברת וזליגת תרבויות המזרח למערב, הפנו ומפנים זרקור מחודש לחומר זה.
מעצבים, אדריכלים ואמנים רבים התנסו ומתנסים בנייר ונגזרותיו. כך, למשל, סדרת הרהיטים "Easy Edges", שעיצב האדריכל פרנק גרי מקרטון גלי עבור חברת "ויטרה" בשנות השישים, או עבודתו של האדריכל היפני שיגרו באן, שבשנות התשעים ייצר בתים מקרטון כפתרון למחוסרי דיור הן בודאי מהדוגמאות הידועות ביותר בתחום השימוש בנייר לצרכים אדריכליים ועיצוביים. אולם גם קבוצות עיצוב ומעצבים רבים אחרים בחרו להשתמש בו, כמו הסטודיו ההולנדי DROOG וקבוצת העיצוב MOOOI.
"זיקית". עבודה בטכניקת אוריגמי משולבת עם חיתוך, הדבקה וצביעה ליצירת עבודה מוגמרת מורכבת. העבודה נוצרה עבור מסע פרסום של חברת Hewlett Pachard. אמן: פול ג'קסון.
מחד ממד לתלת ממד
התערוכה "חומר ללא חומר" שהתקיימה לאחרונה במוזיאון א"י בתל אביב, הניחה באופן יוצא דופן וגורף את הנייר כחומר הראוי לתשומת לב ומיקמה אותו במרכז כגורם מרכזי בעשייה אמנותית. הנייר בתערוכה זו, היה לב העניין והטכניקות המגוונות כל כך בהן השתמשו האמנים השונים הביאו לידי ביטוי את אפשרויות מתיחת יכולות חומר זה.
פול ג'קסון, שאצר את התערוכה, הוא גם אמן נייר בעצמו מאז שנת 1982 וגם מחנך לעבודה בנייר. במסגרת פעילותו הוא מלמד בקורסים רבים בבית ספר לעיצוב ואמנות ברחבי העולם, לרבות במחלקת הטקסטיל של "שנקר", שם הוא מעביר סדנת נייר. עבודותיו בקיפולי נייר הוצגו במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם והוא פרסם כשלושים ספרים על אמנויות הנייר וביצע עבודות מסחריות רבות, בעיקר בעולם הפרסום.
"אם מסתכלים סביבנו", מסביר ג'קסון, מגלים שרוב הדברים מתחילים בחד ממד שהופך לתלת ממד ומכילים אלמנט של קיפול". עובדה זו בשילוב החומר הכל כך ורסטילי, "נייר", הופכים את העבודה עמו לכלי בסיסי בלימוד עיצוב". על פי ג'קסון, הידע הנרכש בסדנה של קיפולי נייר היא בעצם ה-"Design Vocabulary" – לימוד יסודי של שפת הבסיס של העיצוב. לפיכך, בעיצוב טקסטיל, כמו גם בעיצוב תעשייתי, ההתנסות בקיפול נייר היא אמצעי יעיל להבנת התנהגות החומר, להפעלת יצירתיות ודמיון וסלילת הדרך למעבר בין יריעה (חד ממד) למוצר (תלת ממד).
"הסטודנטים", מספר ג'קסון, "אוהבים את סוג ההתנסות הזו ממספר סיבות. ראשית, "האלכימיה" – ההפיכה של חתיכת נייר פשוטה בעבודה מינימלית בלבד לתוצר מעניין ומרתק, היא סוג של קסם. שנית, זוהי כמעט הטכניקה היחידה בה אין צורך להשתמש כלל בכלים, הכל תוצר של עבודת כפיים ולכן מהווה Low Tec במיטבו, כזה הנותן תחושה טובה של שליטה אמיתית בחומר. שלישית, לעבודה מסוג זה יש ערך תרפי ממדרגה ראשונה, בעיקר בגלל הצורך להשתמש בשני חלקי המוח בו זמנית."
מתוך התערוכה "חומר ללא חומר" במוזיאון א"י, ת"א. "שתי ידיים פעמיים", תמונה דיגיטלית מודפסת על צד אחד על של ידי האמן הנראית משני צדדים. תצלום דיגיטלי מקופל וחתוך. אמן: פול ג'קסון. צילום: לאוניד פדרול.
כורסא מקולקציית הפריטים שעיצב האדריכל פרנק גרי בתחילת שנות ה- 70 עבור חברת העיצוב "ויטרה". "הביטאט"
העבודה בנייר היא עבודה של אנשים מיוחדים. ג'קסון מדגיש כי מדובר על אמנות צנועה, פשוטה, משוללת אלמנטים הרואיים וכוחניים (כמו עבודה במתכת או זכוכית, המחייבת מאבק בחומר). לפיכך, מאחורי העבודה עם נייר מונחת גם פילוסופיה של ארעיות, היעדר נצחיות, שהיא לכאורה עומדת בניגוד לתפיסות מסורתיות על מהות ה"אמנות". השימוש בנייר כחומר באדריכלות פנים, או באדריכלות בכלל מתחבר גם הוא לסוג תפיסה זה. לסיכום מסביר ג'קסון שעבודה אמנותית או עיצובית בנייר דומה מבחינתו לעבודת האלכימאים – החיפוש המתמיד של דרכים להפיכת חומר נחות לזהב.
גם בשיחה עם אמן הנייר אבי סביליה עולה הנקודה של "חומר קל להשגה", הן במובן הפשוט של זמינות, פשטות ומיחזור, והן במובן של ידידותיות החומר למשתמש וכניעתו לעבודת האמן. את הדברים שמציינים אמנים אלה ניתן לחבר ולהבין באופן הברור ביותר מכך שילדים אוהבים לעבוד עם נייר, כפי שמציינים אמנים העוסקים גם בפעילות קהילתית עם הדור הצעיר.
גם הוא בירוקים
השימוש הנרחב בנייר כחומר קיבל תאוצה ניכרת בשנים האחרונות בעקבות הטרנד האקולוגי. היכולת למחזר נייר לשימושים חוזרים הופך את התוצרים המעוצבים בדרך זו למבוקשים. בשיטה היבשה מדובר בדרך כלל על שימוש בנייר מגזינים איכותי וצבעוני שיוצרים מדפיו גלילים אותם ניתן לחבר ליצירת פריטים משובבים – מתקן לעיתונים, פחי אשפה, עיטורים למראות ושאר פריטים קישוטיים. גם בטכניקות הרטובות נעשה שימוש בנייר ממוחזר (גזירי נייר ממגרסה, פתיתי נייר, תבניות ביצים, עיתונים וכד') ליצירת כלים ופריטים שימושיים או לפיסול.
מבט נוסף, אם כן, אל החומר הטריוויאלי הזה מגלה את הפוטנציאל העצום הטמון בצניעות הבלתי שגרתית שלו.
סלסלה עשויה מנייר עיתון ממוחזר מקולקציית פריטי המותג KK PRESENT הכולל פריטי עיצוב ידידותיים לס
טכניקות בסיסיות לעבודה בנייר
את טכניקות העבודה בנייר ניתן לחלק באופן גס לשתי אסכולות: עיבוד יבש ועיבוד רטוב.
במסגרת העיבוד היבש מדובר על שימוש בנייר בצורתו הטבעית ושימוש בטכניקות שונות של קיפול, חיתוך, גזירה והדבקה, לעיתים בשילוב של צביעת התוצר הסופי. בין הטכניקות הללו ניתן למצוא:
- אוריגמי (מיפנית: אורי – לקפל, קאמי – פיסת נייר)
- מגזרות נייר - שילוב של קיפול וחיתוך/גזירה - צלליות דיוקן גזורות מנייר בצבע שחור היו אופנתיות באירופה באמצע המאה ה- 18 ונקראו "סילואטות", על שמו של שר האוצר הצרפתי הקמצן, אטיין דה סילואט, שנקשר לכל דבר שיוּצר בזול.
- פיסול בנייר יבש – טכניקה היכולה לשלב קיפול / גזירה / הדבקה / צביעה ליצירת פסל תלת ממדי מיריעת נייר.
- דמויות קופצות (POP-UP).
- רקמת נייר – קיפול וגזירת יריעות נייר ליצירת אלמנטים דמויי תחרה.
עיבוד רטוב משלב סוגים שונים של נייר / קרטון אשר מעובדים עם נוזלים ודבקים ליצירת חומר גלם בסיסי ממנו ניתן ליצר דמויות. בדרך כלל נדרשת בניית סטרוקטורה פנימית שעליה מולבש החומר. סטרוקטורה זו עשויה פעמים רבות מחומרי פסולת שונים. שתי טכניקות עיקריות בעיבוד רטוב הן:
- PAPIER MACHE – הטכניקה המסורתית השתמשה ברצועות נייר גזורות, אותן טובלים בדבק כלשהו. באופן מסורתי בדבק קמח וכיום בדרך כלל בדבק פלסטי, דבק טפטים, או דבק נגרים. רצועות הנייר הטבולות בדבק מונחות בשכבות על גבי שלד פנימי. לעיתים משתמשים בשלד העשוי מבלון על מנת ליצור צורת מעוגלת (דוגמת גוף חיה), ממנו מוציאים את האוויר לאחר שהפסל התקשה. הגימור יכול להיעשות בצביעה, בלכה ובחיפוי של חומרים שונים.
- עיסת נייר (PULP) – בטכניקה זו משתמשים בנייר גרוס, תבניות ביצים, נייר עיתון וכד' כחומר גלם. את חומר הגלם מרטיבים, סוחטים ומייבשים לקבלת "בצק" אותו ניתן לעבד לכל צורת תלת ממדית רצויה. גם בטכניקה זו נדרשת בדרך כלל קונסטרוקציה פנימית, על מנת לייצב את התוצר הסופי. חוטי תיל, שאריות של אריזות, גלילים פנימיים של נייר טואלט וכד', הם רק מהדברים בהם משתמשים אמני עיסת הנייר כשלד פנימי. גם במקרה זה הגימור יכול להיעשות בצבע, לכה וחומרי חיפוי שונים.
מתוך מגזין 103: "נמר של נייר"