 |
אדריכל: MASAHIRO HARADA,
חברה: MOUNT FUJI ARCHITECTS STUDIO
מדינה: יפן |
משרד האדריכלים היפני MOUNT FUJI ARCHITECTS STUDIO, מטוקיו, הוקם בשנת 2004 ע"י האדריכלים MASAHIRO HARADA ורעייתו MAO HARADA.
מסהירו (יליד 1973) הוא בעל תואר מוסמך לאדריכלות מהמכון הטכנולוגי SHIBAURA בטוקיו, וקודם להקמת הסטודיו שימש כאדריכל במשרדי אדריכלים מובילים בטוקיו כ-KENGO KUMA ו- ARATA ISOZAKI, וכן כאדריכל ראשי במשרד האדריכלים LAPENA & TORRES, בברצלונה, במסגרת מלגה ומענק מחקר שקיבל מממשלת יפן.
מאו (ילידת 1976), היא בוגרת לימודי אדריכלות מאותו מכון טכנולוגי בטוקיו, אשר לפני הקמת הסטודיו עבדה במשרד העוסק בתוכן מערכתי של סדנאות בתחומי אדריכלות ותכנון עירוני. במקביל לעבודת התכנון בסטודיו שבבעלותם, פעילים מסהירו ומאו באקדמיה- מסהירו משמש כפרופסור חבר במכון הטכנולוגי SHIBAURA בו למד וכמרצה באוניברסיטת טוקיו, ומאו כמרצה באוניברסיטת TOHOKU , בעיר MIYAGI.
גוף העבודות של הסטודיו מקיף מגוון פרויקטים פרטיים בעיקר, וחושף גישת תכנון מובחנת ומגובשת, המנוסחת גם במצע רעיוני פרי עטם.
אדריכלות, טוענים בו מסהירו ומאו, אינה יכולה להתנהל כמערכת מושגית, גם אם הגיונית, של שאלות ותשובות, ובתוך כך הם אף יוצאים חוצץ נגד הוראת התחום על פי תפיסה זו. עם כל היותה רלוונטית, הם גורסים, תפיסה כזו מוגבלת לתחום האקדמי, לאדריכלות על נייר שאינה מתבססת על קונטקסט פיזי= חומר/תוכן, ולכן נותרת כרעיון אבסטרקטי.
מסהירו ומאו מנתקים עצמם מתפיסת האדריכלות דרך מושגים או כמשוואות נוקשות בנוסח עיר=בעיה= פתרון, כפי שהדבר קורה כשאוכפים תבניות של שאלות ותשובות. על פי משנתם הסדורה הסביבה/העיר/הקונטקסט הפיזי הם בבחינת חומר ותוכן שהם כאדריכלים מבקשים לנהל עמם דיאלוג ולזרום עמם בתהליך של יצירה.
במצע הרעיוני הם אף מגדירים עצמם כמי שמשתייכים לדור ראשון של אדריכלים המודע לכך שהמודרניזם מציב בעיות מציאותיות. שכן העשייה האדריכלית, לשיטתם של מסהירו ומאו, אינה יכולה להתקיים כחזון חד צדדי או כהחלה של מושגים, אלא כדו שיח מתמשך ומאוזן עם הקיים. בכך, על פי הטקסט שכתבו, הם מגדירים את התייחסותם כדומה לזו של ילדים הפועלים בפשטות כדי שהדברים המקווים יקרו.
אנחנו לא חתומים על הטענה ש"העיר היא בעיה והאדריכלות היא התשובה". השקפה זו היא תולדה אומללה של תיאוריית האדריכלות המודרנית, ובתור אחת כזו, היא מכבידה מאוד על תוכניות הלימוד של האדריכלות היום:
מהן הבעיות שקיימות היום בערים?
אלו תשובות האדריכלות יכולה להציע להן?
בתי הספר לאדריכלות מכשירים את התלמידים בשיטת שאלות זו, ולכן תפיסת התלמיד מבוססת על מערכת מושגית והגיונית של שאלות ותשובות.
תפיסה זו היא ללא ספק רלוונטית, אך היא מוגבלת לתחום ההכשרה האקדמית. אדריכלות על נייר, נטולת חומר, נשארת בגדר רעיון אבסטרקטי שמאפשר פתרון תיאורטי בלבד של הבעיות שהעיר מציבה.
אבל באדריכלות אמיתית מדובר במשהו אחר לגמרי. ואכן גם כאשר התכנון הוא בעצם תשובה לבעיה, מהרגע שתשובה הזו נאכפת, היא הופכת לקונספט בנוי, שלעולם לא מצליח להתעלות מעל המשוואה "עיר=בעיה". הרבה אדריכלים לא מצליחים לתפוס את הברור מאליו שיוצר בסופו של דבר קבוצה של בניינים, שצצים במרחב העירוני, והם בעצם סוג של פתרון לבעיה.
לרוע המזל הלגיטימיות והצידוק של ה"תשובה", הופכים לעיתים קרובות ללא יותר מאשר "מילוי עירוני". משום שבגלל השימוש בגישה הזו, מצבה של העיר הוא מצב אבסטרקטי שמתואר כבעיה שהופכת לשורה של מערכות לוגיות שנותנות תשובה אדריכלית לוגית. התשובה הזו היא חסרת תועלת ומכוערת משום שהתכנון עבר דרך פילטר של תוויות קונספטואליות ונכנס לתוך העולם החומרי בצורה של בניינים. אדריכלות שעובדת כך יוצרת רק שאריות מיותרות.
אנחנו ללא ספק הדור הראשון שמודע לכך שיש מגבלות מציאותיות למודרניזם. אנו נמענים בכנות ובהגינות מעיסוק באדריכלות דרך מושגים. עבורנו העיר היא מלכתחילה מושרשת "חומר" והתהליך האדריכלי הוא תהליך יצירה של חומר. לכן אנחנו מבקשים לעשות מניפולציות על מערכת היחסים הקונקרטית הזו.
מערכת היחסים בין העיר הקיימת לבין האדריכלות האמיתית לעולם לא יכולה להיות חזון חד-צדדי, כפי שניתן לעשות כאשר נותנים תשובה לשאלה. מערכת היחסית היא דיאלוג רציף ומאוזן בין הישן וה"חומר" החדש. וגישה זו היא שהופכת את נקודת המבט שלנו לנקודת מבט של ילד. אנחנו רוצים לפעול בפשטות, כדי שהעיר תהפוך למה שניתן לקוות לו.