מה עושים בתערוכה שאין לה סוף כשהכושר שלי זהה לכושר של גרפילד החתול?
אפשר לחלק את עולם התיירות לשני סוגים של אנשים: אלו שחייבים להספיק לראות את הכול באותו מקום שבו הם ביקרו, ולכן החל מזריחת החמה והרבה עד אחרי שקיעתה,הם צועדים נמרצות כשבקבוק מים מינראליים בתיקם ומצלמה משתלשלת מצווארם, לא רק באתרי תיירות חשובים וברחובות הראשיים, אלא גם מגיעים לכול סמטה נידחת כדי לספוג את האווירה המקומית.
ויש את הסוג השני שמעדיפים לעשות מעין טיול כוכב קטנטן ברחוב תיירותי ראשי אחד עם שניים עד שלושה מקומות נחשבים, רק כדי לסמן "וי".
אני כמובן משתייכת לקבוצה השנייה, אבל יותר מכך, אני נמצאת בתחתית של התחתית של הקבוצה השנייה, משום שהעדפה שלי גם בחו"ל היא נסיעה לבית קפה עם אוכל טוב, שנמצא בדיוק במרכז של אותו אתר תיירותי והעברת היום כולו בהתבוננות בעוברים ובשבים ואז כמובן נסיעה נוחה חזרה לחדרי בבית המלון.
שולחן קפה אישי
זו הסיבה שלא יכולתי, בשום פנים ואופן להתכונן כראוי לכבוד שנפל בחלקי לסקר את תערוכת אמביינטה שהתקיימה החודש בפרנקפורט גרמניה. האמת שגם לו הייתי בכושר של אצת מרתון לא הייתי מצליחה לכסות בהליכה נמרצת, של שלושה ימים מרוכזים, את כול ביתני התערוכה, שלא לדבר על כך שהכושר שלי דומה יותר לכושר של החתול גרפילד אחרי ארוחת קציצות בשר.
אקססוריז, מיותרים?, לגבר האלגנטי
כמו במסע טירונות
רק כדי לסבר את האוזן שטח התערוכה הוא 578,000 מטר רבוע שכוללים 10 ביתני ענק. לתוך הביתנים האלו נכנסו יותר מ: 4,700 מציגים מכ:80 מדינות מכול רחבי העולם. למרות היעילות בארגון התערוכה ולמרות השאטלים שלקחו אותי מבניין לבניין - עדיין, בסופו של יום, חזרתי למלון, גמורה מעייפות, מזיעה, עם התכווצות שרירים ברגליים וכאבים בכתף שהזכירו לי את ימי הטירונות העליזים שבהם נאלצתי לסחוב את עוזי זקן לכול מקום שאני הולכת – כן, אם את אוספת באובססיביות במהלך כול היום כרטיסי ביקור וברושורים, אין ספק שבסוף היום גם הכתף שלך תרצה להתפטר מתפקידה כסוחבת תיק הצד.
שעון שרוצה להיות וינטג'
בסופו של היום הראשון הודיתי לאלוהים על כך שלפחות זכרתי להגיע עם נעלי הליכה נוחות וסימנתי לעצמי לעבור לתיק גב נוח ולחולצה דקה, למרות הקור המקפיא שמחוץ לחללי התצוגה. אם הבחירה הייתה בין דלקת ריאות כתוצאה מהתקררות לבין שהות נוחה בתוך הביתנים הממוזגים מעל לחום הרצוי, אני כמובן בוחרת בנוחות.
לחיי הצבעוניות והיצירתיות
בארץ הפלאות
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
ממש כמו אליס שהולכת לאיבוד בארץ הפלאות, כך גם בתערוכת אמביינטה – אם לא תהייה לכם אג'נדה מסודרת ורשימת יעדים ממוקדת, אתם פשוט תיסחפו, כמו עלה נידף ברוח, אחר הצבעים, האימג'ים והפיתויים הרבים, ובסוגריים אפשר להכניס את הדוכנים שהציעו בירה קרה חינם ושאר מטעמים, שכול ביתן מציע על מנת ללכוד את בעלי הפוטנציאל לעשיית עסקים.
שולחן תעשייתי אבל איפא שמים את הקפה ?
כמו בכול תערוכה אחרת, גם כאן הביתנים שזכו להרבה תשומת לב היו הביתנים הגדולים, המושקעים ועם מגוון האקססוריז הגדול ביותר, אך לתוך "הידוע מראש" הזה הצליחו להשתחל מספר סינדרלות - בעיקר בזכות החדשנות, היצירתיות ובעיקר המקוריות שפרחה כמו פרח בר בתוך ים של סרביסים משובטים.
מנורות מתחפשות ...
אך אלו לא היו רק המוצרים של המעצבים הצעירים שגרמו למבקרים לעצור באותו דוכן חסר משאבים, אלא החיוך, הפתיחות והתשוקה שבערה בעינייהם, כאשר הם ספרו על המוצר החדש פרי מוחם הקודח.
אינני אשת הבשורה
אם הגעתם עד כאן מתוך מטרה לשמוע על הטרנדים החדשים באקססוריז וברהיטים, ובכן צר לי לאכזב אותי, לא ראיתי טרנדים מובהקים, אם נוציא לרגע את מתקפת הינשופים שהופיעו על תמונות, כלים מחרסינה, מוביילים, כריות בדים וכדומה.
אולי אתם הצחתם להבין למה זה משמש?
בכלל המילה טרנד היא מילה שקשה לי, באופן אישי, להתחבר אליה – בעיצוב בכלל ובעיצוב פנים בפרט, לכול אחד מאיתנו יש תפיסות שונות לגבי מה שיפה ומה שעושה לו או לה טוב בבית, לכן קטונתי מלנסות לדבר על טרנדים עתידיים, או על חפצי הנוי שאתם חייבים, אבל פשוט חייבים לקנות לבית שלכם - כול מה שיש לי להגיד הוא, עזבו אתכם מקשקושים, אתם תמיד צריכים להרגיש בנוח ללכת על הדברים שבאמת עושים לכם אפילו אם מדובר בינשופים...
המשך יבוא...