המעצב רפאל נבות

"בין אם מדובר על חלל, על תכשיט, או על שולחן, הסיפור הוא מה שמעניין אותי" אומר המעצב רפאל נבות "אין לי העדפות כאלה או אחרות. כל תחום הוא בעל ערך משל עצמו, ונושא עמו קונטקסט מסוים שהוא תמיד פרטי וייחודי לו"

המעצב רפאל נבות, בוגר האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, במגמת Man and well deing, העוסקת ביושרה מוסרית של מהות העיצוב ומגמת - Man and Activity העוסקת בחדשנות וטכנולוגיה, רצה, בעצם, ללמוד ארכיטקטורה, ועם שחרורו מהצבא יצא לטייל בעולם כשהוא מכוון מטרה - לחפש מקום לימודים שישא חן בעיניו. "מישהו הציע לי לבדוק גם את האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, וכשהגעתי לשם התרשמתי מהגישה הפתוחה, אפילו נועזת, שהייתה שונה כל מהנוקשות שפגשתי במקומות אחרים, ומכיוון שתחום העיצוב הכיל את העניין שהיה לי בארכיטקטורה החלטתי שזה המקום שאני רוצה ללמוד בו".

על סגל מוריו נמנו דמויות מוכרות מעולם העיצוב, כמרסל וונדרס, הלגה יונגרייס, אילזה קרופורד ואחרים, והעבודה הראשונה שהגיש, חודשיים אחרי שהחל את לימודיו, "הקפיצה" אותו היישר לשנת הלימודים השנייה. "זו הייתה עבודה מתמטית - משוואה מחוללת צורה מבוססת על חיתוכים אקראיים (Random Architecture), שערערה על מקומה של ההתערבות אנושית בתהליך התכנון ועל יצירה עצמית", מסביר המעצב רפאל נבות. התלבטות שהייתה לו בין שתי מגמות הלימוד שהוזכרו לעיל, נפתרה בכך שסיים את שתיהן, וכאן טמון סיפור מעורר מחשבה על עד כמה חמקמקה, נזילה, ורב משמעית היא ההתייחסות לערכי נכון/לא נכון בתחומי העיצוב והאסתטיקה: פרויקט הגמר שלו עורר מחלוקת בין שתי המחלקות, ובעוד באחת הוא זיכה אותו בהצטיינות יתירה, במחלקה השנייה התקשו לקבלו וב"בקושי העבירו אותי" לדבריו.

הפרויקט השנוי במחלוקת, שגבה ממנו 250 שעות עבודה ידנית, היה אגרטל לבן ששזר מחרוזי זכוכית על חוטי ניילון, ואשר צורתו אמנם ענתה על קונפיגורציה של אגרטל, אך פונקציונאלית לא תפקדה ככזה. המקטרגים, הוא מספר, טענו שהוא מחטיא את הרעיון העיצובי, אך כך או אחרת, לא עבר זמן וה"אגרטל/לא אגרטל" כיכב על שער המגזין ההולנדי הנחשב FRAME, והפך לפריט אספנות.

השנים באקדמיה, לדברי המעצב רפאל נבות, "טיהרו" אותו מכל תפיסות העיצוב והאסתטיקה שהכיר, וביססו אצלו תפיסה פילוסופית-הוליסטית שאפילו אינה "סגורה" עד הסוף עם התואר מעצב. "למעשה, למרות שחלק נכבד מעיסוקי עונה על ההגדרה של עיצוב, איני רואה את עצמי כמעצב בסמנטיקה המקובלת והרווחת של המילה, ובוודאי לא כמעצב תעשייתי. באקדמיה לא מלמדים חומר עיוני או מה ואיך לעצב, אלא בעיקר איך לחשוב ולשאול שאלות, כמו, למשל, מאיזה מקום אדם מעצב. שם, כנראה, דבקה בי הגישה שמחקר ולימוד הם המפתח לכול, וכך אני גם תופס את העיצוב כמהות המבוססת עליהם ועל שאיפה להבין את האיזון בין צורה ופונקציה, על רבדיה השונים, אשר בהחלט יכולים להיות גם היבטים רגשיים. הבנת האיזון הזה היא לטעמי הכרחית לתהליך אשר סופו אמור "לתפור" את שני המרכיבים לכדי ישות אחת, אם חלל, ואם אובייקט", מסביר נבות.

הסטאז' הראשון שלו עם סיום לימודיו היה כמעצב בסטודיו העיצוב של חברת "פיליפס", במחלקה לחקר ההתנהגות האנושית שם נמנה על קבוצת מחקר שעסקה ב"בית העתיד", והשני אצל הכוהנת הגדולה של תחום חיזוי המגמות לי אדלקורט Li Edelkoort), מי שעמדה שנים בראש האקדמיה לעיצוב באיינדהובן וערכה את המגזין View on Color"". במסגרת זו רקם נבות קשרי חברות אמיצים עם מי ששימשה כארט דירקטורית של המגזין, קטרינה ואן-איטוולדה (Catherina Van Eetvelde), ובעקבותיה גם הגיע לפריז בה הוא מתגורר מאז. התקופה הראשונה בעיר זימנה לו התנסויות מגונות, ולצד שיתוף פעולה עם המגזין, עסק ביצירת וידאו ארט בתחומי הציור והאנימציה יחד עם קטרינה, שלח ידו בפיסול, ועיצב גופי תאורה.

 

 

 

בתחום עיצוב גופי תאורה שעיצב מסביר המעצב רפאל נבות כי "גופי התאורה היו נברשות מודרניות שעיצבתי בהזמנה אישית (Custom made). שזרתי אותן ממיתרי פסנתר וקריסטלים מסוגים שונים, והייתי עושה זאת בבתי האנשים שהזמינו אותן. ביליתי בבתים מספר ימים ושזרתי את הנברשות בהתאמה לחללים הספציפיים, כך שכל נברשת הייתה ייחודית, והעבודה עליה חוויה אנושית בפני עצמה".

בחיים כמו בחיים, כישרונות, מסתבר, מזוהים, ואחד הלקוחות עבורם שזר נברשת היה בעליה של רשת האופנה אפוסטרוף וג'ורג' רש (Apostrophe and George Rech), שהתרשם מעבודתו והזמין אותו לעצב את החנות בפריז. משם, הדרך לעיצוב כל 25 חנויות הרשת הפרושות ברחבי העולם כבר הייתה קצרה, וכללה גם מה שכל אחד אחר היה מכנה מיתוג, אך נבות מסתייג מההגדרה. הוא מסביר שהוא "לא ממש מחבב את המושג מיתוג, ומעדיף לכנות זאת "מהפך רעיוני". תהליך שהוא יותר פסיכולוגי לדעתי, ומבוסס על התבוננות אשר מביאה להבנת כלל ההיבטים (הבעיות או הצרכים), ומשם לזיקוק הרעיון והזהות שמייצרים עבורי את הסיפור".

נבות הוא סוג של סוליסט, רחוק בעליל מכל ממד פופוליסטי, נמנע מהדיון הנדוש על הקשר בין עיצוב ואמנות ומאמירות גורפות ככלל, זורם ומרתק בנקודת המבט העמוקה והפלורליסטית שלו. למרות גילו הצעיר (32), הרזומה שלו עשיר, מקיף טווח רחב של עשייה הכוללת עיצוב אובייקטים מסוגים שונים, כרהיטים, גופי תאורה או תכשיטים, חללים מסחריים וביתיים, ואף בניינים. בשיתוף עם חברת סוורובסקי, למשל, הוא עיצב כתרים כפריטי אספנות במהדורות מוגבלות, ולמוזיאון האמנות המודרנית של לוקסמבורג, יצר סדרות תכשיטים מזהב - סדרה מרשימה במיוחד המבוססת על מחקר סמלים מעולמות הטבע והמכאניקה, וסדרה נוספת, מרשימה לא פחות, המבוססת על אותיות. 

בהתבוננות בעיצוביו השונים אפשר לזהות קווים גיאומטריים המזכירים נוף אורבאני לצד קווים אורגאניים, ולעתים גם ממד כלשהו של פנטזיה, אשר לא פעם מקשה על המימוש ו/או דורש יתר מורכבות לצורך זה, אך נבות לא מוותר, נהפוך הוא - כמי שמחקר ולימוד הם עבורו משנה סדורה, אחד האתגרים המרתקים אותו הוא חיפוש אחר חומרים או טכנולוגיות שכן יאפשרו לממש קונספטים מורכבים. אתגר כזה הוא, למשל, הקונספט שגיבש עבור חנות הדגל של חברת "טולמנ'ס שאמורה להיפתח בקרוב במתחם צמרת ולכלול בתוכה בוטיק של חברת "אלסי", כחנות בתוך חנות. הוא מסביר כי "פרזנטציה היא ממד משמעותי ביותר שמעסיק אותי תדיר, והרעיון היה ליצור מבנה גמיש שישמש לתצוגת מוצרי החברה תוך השגת נראות מיטבית. לצורך זה ניצלתי עמוד בטון ענק שניצב במרכז החלל כך שיהווה "עין סערה" - מוקד שסביבו ימוקמו המוצרים, ועיצבתי מערכת מדפים ייחודית מסוגה עשויה מפלקסיגלס, שכמו מסתובבת סביב עצמה ומוארת באורח מושלם כמו תאורת סטודיו. למעשה, החלל כולו נע כסוג של סערה סביב אותו מוקד, ודרך מראות שהותקנו בתקרה נוצרת תחושה שהוא כמו בוקע מתוכו. לצד "עין הסערה" ישנם בחלל אלמנטים ייחודיים נוספים שדרשו מציאת פתרונות ייעודיים, ועכשיו, כשכל אלה נמצאו והדברים כבר בשלב הביצוע, אני יכול לומר שזה אכן היה מורכב אבל לרגע לא חששתי שיהיה בלתי אפשרי. אתגר הוא אתגר" כמי שמגדיר עצמו כמכור להשראות המגיעות "מהכול", נקודת המוצא שלו, לכל עיצוב באשר הוא, היא לעולם תחושה או אינטואיציה, שעוברת אחר כך לפסים של מחקר המהווה את ה"אני מאמין" שלו: "על המעצב מוטלת אחריות. העיצוב צריך להיות אחראי ומנומק, והיושרה היא הדבר חשוב ביותר. בכל עבודה אני בודק את עצמי שוב ושוב, ומשתף את הלקוח בתהליך על מנת לייצר דיאלוג שיבטיח את קיום הערכים האלה. למשל, בחלל של מתחם צמרת שילבתי מסכי ענק שיקרינו "סיפורים" שמאחורי הקלעים של העיצובים. זה דבר שמרתק אותי באופן אישי, וגם אותו אני תופס כחלק מהאחריות של יצירת חלל שתכניו הם תכני עיצוב".

בעיצוב חללים מסחריים, לדידו של נבות, אשר מטבע הדברים קשורים בהיבטים כלכליים, מקבלת האחריות עליה הוא מדבר משנה תוקף, והתהליך בו ההשראה מתורגמת לישות בעלת נוכחות וגוף חייבת להיות מנומקת עד אחרון פרטיה. חללים מסוג זה מאתגרים אותו במיוחד בשל הצורך להתחקות אחר הרבדים העמוקים ביותר, ואת חתימת ידו בחלל כזה אפשר למצוא גם בחנות המוזיאון בחולון שנפתחה בימים אלה, ואשר אותה מפעילה חברת טולמנ'ס בשיתוף עם בית הקפה אידלסון 10. במסגרת זו הוא ניהל דיאלוג מקצועי עם משרדו של רון ארד, מתכנן המוזיאון, שקיבל ואישר את הקונספט שיצר ללא כל סייגים, ובהיבטים הארכיטקטוניים שיתף פעולה עם האדריכל דיויד לבנטל. לשיטתו "מעצם הווייתה, חנות מוזיאון היא מרחב שחייב לשמר את הרוח של מיקומו ולדבר בשפה התואמת אותו. המטרה הייתה ליצור מסגרת חלל שתכבד את המוצרים המוצגים בה בצורה הטובה ביותר אך לא תתחרה בהם, ותייצר חוויה תרבותית המותאמת למיקומה". עכשיו כשהחנות כבר פועלת, מצוי נבות, כאמור, בשלבי הסיום של החנות במתחם צמרת, וחתימת יד אחרת שלו בעיר קורמת עור וגידים בבניין מגורים, פרויקט שהוא מבצע בשיתוף פעולה עם האדריכל אלישע רובין. כשהוא לא מגיח ארצה לעמוד מקרוב על התקדמות הפרויקטים המקומיים, עסוק נבות בפרויקט עיצובי רב עניין, עם לא אחר מאשר הבימאי ההוליוודי דיויד לינץ': "זהו קונספט חדשני מסוגו של מועדון חברים בפריז, שנועד להוות פלטפורמה תרבותית "פר סה" - מקום שיכנס בתוכו ערוצי תרבות שונים לכדי חוויה אחת כוללת. בעבודה עם לינץ' אני מתרגם את החזון הסנוגראפי שלו לשפה של העולם "האמיתי" והדיאלוג עמו מרתק". לצד העבודה עם לינץ' הוא מקיים מגעים ליצירת קולקציה לחברת "וניני", עבורה כבר עיצב בעבר נברשת ייחודית לטירה בבורדו, בגיבוש קונספט למלון בן 250 חדרים בלונדון, בעיצוב בתים ודירות, ועוד, ועוד. אז איך מתיישבת הרשימה המרשימה הזאת עם מי שבורח מהגדרות ו"מתקשה" עם התואר מעצב? "עיצוב אינו מושג מדויק, אלא שדה חיים רחב ביותר שמכיל אינסוף תכנים, רבדים וכיוונים. כל מה שנתפס בעין הוא, למעשה, סוג של עיצוב, ואני אדם רואה", מסכם המעצב רפאל נבות.

מתוך "בית ונוי" 113: "הסיפור מאחורי הדברים"