מדברים עיצוב - Maarten Baas

המעצב ההולנדי מרטן באס, מבקש להתנער מכל קודקס אסתטי מוכר, ומושגים כמו יפה או לא יפה אינם רלוונטי לדידו. ראיון עם היוצר הטוען שאם לא היו כל כך הרבה מילים לא היו כל כך הרבה תוויות מגדירות

מאת: מיה אור | צילום: Maarten van Houten | - 03/04/2013
וילון מסך שחור שקבוע בחזיתו של מבנה תעשייתי סטנדרטי בשכונה רחוקה יחסית ממרכזה ההומה של מילאנו, מסמן את הכניסה לאולם התצוגה של חברת C'N'C ((Costume National Milan showroom) החלל בו מתארחת התערוכה "זמן אמיתי" (Real Time), שיצר המעצב ההולנדי Maarten Baas (מרטן בס) לכבוד שבוע העיצוב במילאנו 2009.

 

  

החלל שנחשף מאחורי הוילון חשוך ודרמטי, טווה מעין מסלול שמהלכו מתחיל עם שלושה מסכים המציגים באמצעות סרטונים את הזמן במקומות שונים בעולם, וממשיך עם שלושה אזורים שבכל אחד מהם בנפרד מוצג סוג של שעון - שעון סבא/אורלוגין, שעון "מטאטאי רחוב" ושעון דיגיטלי-אנלוגי. בסוף המסלול, בתוך מעין "בודקה" קטנה ומאובקת, ארכאית למראה ומגובבת בחפצים, יושב אדם משועמם שמבזבז את זמנו בהסטת מחוגי שעון שעשויים מעפרונות, דקה אחר דקה. בעומק החלל, על רקע תצוגת רהיטים בעיצובו, עומד בס (31), נעים סבר והליכות, ומזמין אותי לשבת על כיסא חמר כתום. הוא יליד גרמניה שגדל בהולנד, בוגר האקדמיה לעיצוב איינדהובן שפרץ לתודעת עולם העיצוב בשנת 2004, כשהציג במילאנו רהיטי ברוק שרופים שעיצב עבור חברת Moooi (המיובאת מעתה לארץ ע"י חברת "טולמנ'ס"). מאז הוא כבר הספיק להציג את עיצוביו, כמו גם תערוכות יחיד, במקומות נחשבים כמוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, בגלריית Moss וב-Icef בניו יורק, ב-Art Basel Miami- ועוד; ולחבור למפיק Bas den Herder להקמת הסטודיו Baas and Den Herder בו מיוצרים חלק מהפריטים שהוא מעצב בעבודת יד. אלה, בדיוק כמו הרהיטים השרופים של תחילת דרכו, ממשיכים לסקרן עם עיצובם הבלתי שגרתי בעליל, ואני כאן כדי לספק את  הסקרנות.

 

רהיטים שרופים, כיסאות עקומים, ערמות של חלקי ריהוט מפורקים - את מה שיכול להיראות כהומור פרוע, רצון לייצר גימיק ציני, ולחלופין התרסה קשה או אפילו סוג של "שיק מתעלל", מסביר בס בפשטות כרצון להאיר פרספקטיבה אסתטית אחרת "אנשים נוטים להגדיר אובייקטים במושגים של יפה או לא יפה, מושלם או לא מושלם, ואני רוצה להגדיר אסתטיקה שונה, שאינה תלויה בתוויות מגדירות. בעצם, אם לא היו מילים, אלא רק אובייקטים, אולי לא היו גם כל כך הרבה הגדרות" זוהי תמצית הפילוסופיה שמעסיקה אותו, עומדת בבסיס עשייתו ומניבה עיצובים המאופיינים בקיצוניות ובהומור משועשע כאחד "הקודים האסתטיים כל כך צפויים ואנשים מתקשים לשנות אותם. אני, מאידך, לא רוצה להיצמד למוכר ולקיים, אלא להמשיך הלאה ולשנות- כמו במוסיקה כשצירופי התווים משתנים ומפתיעים כל פעם מחדש, או כמו בטבע שמתחלף מעונה לעונה ומשנה לשנה" הוא מחדד את הרעיון, שכאן בחלל אכן בא לידי ביטוי בעיצובים שבשום צורה לא עונים על קודקס מוכר או מצופה, אם חומרי ואם צורני "אותם אנשים שאוהבים את הטבע אוהבים סימטריה ומראה מושלם וזה מוזר, כי הטבע כמובן אינו סימטרי ונתון לשינויים תדירים. למשל, אם רהיט נשרט, מיד רצים לצבוע אותו מחדש. בטבע, מאידך, אם עץ נשרט או נפגע מסיבה כלשהי, הוא עדיין ממשיך לצמוח עם הפגם, שהופך להיות חלק ממנו, מהמראה שלו ומהאסתטיקה שלו".


 

שולחן כתיבה מסדרת Sculpt - צורניות נאמנה לסקיצה משורבטת. צילום: Frank Tieleman
 

 

שולחן וכסאות מסדרת Clay הכוללת פריטים עשויים מחימר סינטטי.
 

הרהיטים השרופים שזיכו אותו בפרסום מידי וקיצרו את דרכו של המעצב הצעיר אל התהילה, היו, למעשה, פרויקט הגמר של סיום לימודיו בשנת 2002. בס, שהגדרות אסתטיות העסיקו אותו כבר אז, בחר לערער על המוסכמות באמצעות אקט קיצוני של שריפה, הנחשב פסול ושלילי בכל קנה מידה: פריטי ריהוט שעברו תהליך שריפה ולאחריו צופו באפוקסי שקוף לשימור המרקם שנוצר. כך או אחרת, תוצאת האקט השלילי הייתה דווקא חיובית מאד עבורו, וכבר בשנת 2003 כשהוצגה בתערוכת הרהיטים במילאנו עוררה הקולקציה השרופה הדים רבים. בעקבותיה, למשל, נוצרו קשריו עם גלריית מוס בניו יורק, שהזמינה אותו להציג תערוכת יחיד והאוסף שלה מציע סדרת קלאסיקות הכוללת כיסאות אייקוניים משל ריטולד, גאודי, רנה מקינטוש, האחים קמפנה ועוד, אך בגרסה שרופה, שללא ספק מנסחת את חזותם האסתטית מחדש. סדרה אחרת שמגלמת את תפיסתו המבקשת להתנער מהנורמטיבי היא ה"Chankly Bore" - סדרת פריטי אחסון בעלי חזות הזויה לחלוטין, חייזרית משהו, ששמה חסר המשמעות נגזר, ולא בכדי, משירת ה"נונסנס" (איגיון) של המשורר הבריטי אדואד ליר "הם מיוצרים ממגוון רחב של חומרים, כל מה שרק יכול לעלות על הדעת, אינם עונים על שום קונפיגורציה מוכרת, ובכ"ז ממלאים כמו שצריך פונקציה של אחסון וכוללים מגירות עם ידיות ככל שידה אחרת" אומר בס על הפריטים שנכללים באוסף המהדורות המוגבלות של החברה הבריטית Established & Sons

שלא כמעצבים רבים המאותגרים ע"י חומרים, חומר כחומר לא מעניין את באס, אלא רק האפשרות לרתום אותו להבעת רעיונותיו המהפכניים. "קולקציית החמר, למשל, הייתה נקודת מפנה מבחינתי. אנשים ציפו למשהו אחר והרעיון שיחק אצלי הרבה זמן אבל לא העזתי לממש אותו. חשבתי שזה נאיבי מידי ולא מתאים לעולם רציונאלי. אבל בכ"ז זה היה חזק ממני והלכתי על זה" הוא אומר על סדרת החמר שעיצב בשנת 2006, ואשר נחשבת ל"ממשיכת הדרך" של סדרת  Smoke - פריטי ריהוט צבעוניים שעשויים מחמר תעשייתי המחוזק ע"י שלד פנימי, ומיוצרים ללא כל תבנית בעבודת יד, כך שכל פריט הינו ייחודי ועיצובו הספונטאני מדמה רהיט שפוסל מפלסטלינה. כיסאות ככלל לדידו של בס, הם אובייקט מעניין שנוח להתבטא דרכו ולהעביר מסר אסתטי אחר "הרי יש כל כך הרבה כיסאות שכבר עוצבו על אותו בסיס צפוי ומוכר של ארבע רגליים, אבל בעצם כיסא יכול להיות עם חמש רגליים או עשרים ושבע, וגם מחומר לא מקובל כמו חמר". תהליך העיצוב של בס מתחיל בד"כ כסקיצה ידנית גולמית למדי, אותה הוא יכול לשרבט אפילו על מפית כשהוא נמצא בבר, וכך היא נשארת, ללא כל עיבודים ו/או פיתוחים נוספים, ומועברת לביצוע בסטודיו. סדרה שמגלמת היטב את המעבר מהסקיצה הידנית לפריטי תלת ממד היא סדרת ה"סקלפט" שהושקה בשנת 2007 במילאנו - שירבוטים ספונטניים שתורגמו לפריטי ריהוט המאופיינים במראה ראשוני התואם את הסקיצה, ובגימורים מגוונים המבוצעים בטכניקות שונות.


 

שידה מקולקציית Smokeלחברת moooi. טולמנס
 

תפיסתו האסתטית של באס עולה גם כשאנחנו נוגעים בשאלה המתבקשת על עמדתו בעולם שאימץ לחיקו אג'נדה ירוקה "יש הרבה יותר מידי עניין סביב הנושא ואי אפשר להתעלם מהעובדה שמעורבים בו גם שיקולים כלכליים-מסחריים. כאדם וכמעצב אני תמיד מרגיש והרגשתי אחריות לעשות דברים באורח נכון ומתחשב. אני צורך אנרגיה כדי לעשות דברים עם כוונה חיובית, וכשהכוונה חיובית זה נכון. הבעיה מתחילה דווקא כשמנסים יותר מידי". כך, אולי, עם כוונה טבעית נכונה, הוא עיצב את סדרת Treasure שעשויה מפסולת MDF הנאספת ממפעל ייצור רהיטים, או את סדרת " Hey Chair, be a bookshelf" - פריטים שונים שמלוקטים בחנויות יד שנייה ומקובצים לקולאז'ים אקראיים במראה שהוא ספק פיסולי ספק "אשפתי", תוך שהם מייצרים פונקציות שימוש חדשות לפריטים המקוריים: כיסא הופך למדף ספרים, אגרטל לקולב וכד'. את הפריטים שהוא מעצב הוא נהנה לשלב גם בעיצוב חללים "אני אוהב לעצב חללים ולתת להם את כל תשומת הלב. אני כמובן צריך הגדרות מקדימות מסוימות, כמו גודל השטח, מי חי בו, למה הוא משמש וכד', וא"כ "כרט בלנש" כדי לעוף עם הדמיון וליצור".

הדמיון המפותח ולהט היוצר שמבקש לחדש, הם גם שהביאו אותו "לעשות צעד גדול קדימה דווקא עכשיו" כדבריו, על רקע מציאות כלכלית לא פשוטה. הצעד הגדול הוא התערוכה זמן אמיתי המתקיימת כאן, בה הוא הופך, למעשה, לבמאי סרטים. את ההשראה לה, הוא מספר, שאב מקליפ שירו של בוב דילן Subterranean Homesick Blues, בו נראה בחור האוחז בידו שלטים עם שורות של השיר, מציג אותם ומשליך אותם בהתאמה מסונכרנת לשיר המושר. גם בזמן אמיתי בחר בס לשלב את הגורם האנושי לצורך המחשת תפיסת הזמן העובר, כשהוא מציע הגדרה חדשה לשעונים באמצעות שפה קולנועית ותיאטרלית, המגלמת אגב כך גם את אהבתו לשילוב תחומים - אמנות, טכנולוגיה, עיצוב תיאטרון ומוסיקה. ליצירת הקולקציה יוצאת הדופן, הוא עשה שימוש בטכנולוגיית וידאו מתקדמת שבאמצעותה ניתן לצלם סרט בן 12-24 שעות, ובתוך כך אפשרה לצלם סרטים המתפקדים, למעשה, כשעונים לכל דבר. כך, לדוגמה, בשעון הסבא הקלאסי, תופס את מקום לוח המחוגים המוכר מסך המציג סרט וידאו בו נראית דמות אדם מטושטשת, כשהיא מוחקת את המחוגים מידי דקה ומציירת אותם מחדש בהתאמת מיקום לדקה שחלפה; שעון מטאטאי הרחוב עוצב / הוסרט כשתי ערמות אשפה אורכיות סדורות כמחוגים המוסטים מידי דקה ע"י טאטוא; וגם מאחורי לוח השעון הדיגיטאלי-אנלוגי, שבמבט ראשון נראה ככל שעון רגיל, נראית תנועה אנושית כלשהי, יד נעלמה שאחראית על שינוי גון חלקי הספרות. אנשים מתחילים למלא את האולם, הזמן האמיתי של החיים עובר, וכך גם הראיון מתקרב לסיומו. לשאלתי, רגע לפני שאנחנו נפרדים, לאן, לדעתו, מועדות היום פני עולם העיצוב, הוא משיב שאינו יודע, ונראה שזה גם לא ממש מעסיק אותו, שכן דרכו האישית המיוחדת מעולם לא ישרה קו עם שום דרך, מגמה או זרם רווחים. הוא קנה חווה ליד אינדהובן ובימים אלה ממש מעביר אליה גם את הסטודיו שלו, אשר כיום, לאחר שקנה לו שם וחלק נכבד מהייצור הופקד בידי גורמים חיצוניים, פועל עם צוות מצומצם ביותר של אנשים טובים שמאפשר לו להתמקד בעיצוב וביצירה. ולא, אין לו חלומות כאלה או אחרים להצהיר עליהם " אין לי זמן לחלום. אני פשוט עושה את החלומות שלי".

מצוך מגזין 107: "מה זה, בעצם, יפה?"