האדריכל והמעצב מיקלה דה לוקי - ראיון

הסטודיו של האדריכל והמעצב מיקלה דה לוקי (Michele De Lucci) הוא חלל בהיר המשתרע על פני שלוש קומות, שעיצובו, הנעים והתמציתי בעת ובעונה אחת, מלמד על אמירה מגובשת, והשקט השורר בו אינו מסגיר את העשייה היצירתית שרוחשת בו ואת העובדה שמועסקים בו 25 אדריכלים ומעצבים. כשדה לוקי נכנס לחדר, מתברר כי אופיו של החלל הוא גם אופיו של בעליו - איש נינוח, גבוה ועטור זקן, שחזותו האינטלקטואלית משדרת רוגע של מי שמאחוריו עומדות שנות וותק רבות בעולם האדריכלות והעיצוב. דה לוקי, יליד העיר פררה, איטליה, למד אדריכלות בעיר פירנצה, ועשייתו המגוונת שנפרשת לאורך שנים, זיכתה אותו בהערכה רבה ובפרסים רבים, ובכלל זה בפרס היוקרתי "קומפסו דה אורו(Compasso d'Oro), ובתואר "אביר הרפובליקה" שהוענק לו ע"י נשיא איטליה.

דה לוקי מדבר ברוך שקט, מה שמקשה קצת לקשר אותו לרוח האוונגרד של קבוצות העיצוב "אלכימיה" ו"ממפיס" אליהן השתייך אי שם בשנות ה-70 אבל כשהוא נשאל על כך, משתנה באחת משהו באיפוק שלו, עיניו מתמלאות אור ונדמה שאפשר לזהות שם גם דוק של געגוע  "אלה היו שנים של חרות וחופש. רצינו לשבור גבולות והגדרות קיימות, ולהציע עיצוב מנקודת מבט אחרת. ליצור פרובוקציות אינטלקטואליות, "לשבור את הכלים" של מה שהיה ולבוא עם צורות חדשות, וחומרים שונים מכל מה שהיה מקובל. עיצבנו רהיטים, גופי תאורה ואובייקטים שימושיים שונים והפעילות שלנו נמשכה שבע שנים. אני עוד זוכר היטב את הערב שאטורה סטוסאס (הרוח החיה שמאחורי הקמת ממפיס) כינס אותנו כדי להודיע על סגירת "ממפיס". אומר דה לוקי, שנראה כמשתהה עוד רגע קט בהרהורים לפני שהוא ממשיך.

 

 

  

 

 

פעילותו בתחום התכנון רבגונית, מקיפה תכנון ארכיטקטוני, עיצוב פנים, עיצובי מוצר, הוראה באקדמיה, כתיבה ואוצרות, כמו, למשל, של תערוכת העיצוב המצוינת שמוצגת ב"טריאנלה", שם גם תכנן את הגשר הפנימי שמוביל אל חלל התצוגה- גשר מרחף ומרשים, המשלב בבנייתו במבוק ומעקות שקופים ואינו "מתערב" במבנה השימור בו שוכן המוזיאון. אבל התחום החביב עליו במיוחד מתוך כל הארסנל הזה, הוא עיצוב גופי תאורה, שמגיע לדידו לרמה של הובי. "אנחנו כמתכננים הרי מעצבים סביבת חיים, ולא פעם שאלתי את עצמי למה דווקא אור, מנורות וגופי תאורה הם האלמנטים שכל כך מושכים אותי. זה טמון, כנראה, במהות שקוסמת לי - אור הוא זה שמגשר בין טכנולוגיה וחיים אנושיים. בהיבט האנושי יש לו השפעה רבה על תחושת האדם, ובהיבט הטכנולוגי הוא מאתגר אותי כמעצב,  בפרט נוכח הקצב המהיר של הפיתוחים הטכנולוגיים, וכששני המרכיבים מתאחדים זה מרתק.  מעבר לכך, אור מגדיר חלל, מאפשר ליצור קונטרסטים ולייצר את הצד הדקורטיבי שלו, ולמעשה הוא כמו השחקן הראשי בהצגת תיאטרון" הוא עונה כשהוא נשאל על כך. אחד מגופי התאורה המוכרים שלו, שעיצב עבור חברת "ארטמידה" (המיובאת לארץ בלעדית ע"י "קמחי תאורה"), ואשר זכה למעמד של אייקון שעד היום, לדברי אנשיה, הוא הפופולארי ביותר מבין אלפי הגופים שהיא מייצרת, הוא ה"Tolomeo" - גוף תאורה שתוכנן בשנת 1987 מתוך חשיבה על אדריכלים, שבאותה עת, טרום  עידן מחשב, עדיין היו רכונים על שולחנות השרטוט הגדולים. "רציתי ליצור מנורה שימושית, ייעודית, וההשראה הצורנית לעיצובה הייתה חכת דייגים" אומר דה לוקי, ותוך כדי כך נוטל פיסת נייר ועפרון, ובשנייה אחת, במיומנות מופלאה ובדיוק מעורר השתאות משרטט סקיצה הממחישה זאת. "אני אוהב מאד את טולומיאו, ורואה בה שילוב של ביתיות וטכנולוגיה" הוא אומר על המנורה המתכווננת שבמהלך השנים התפתחה לכדי משפחה שלמה של גופים בוריאציות שונות ומגוונות- כמנורות תלייה, עמידה, ככזו שניתנת להתאמת מיקום באמצעות קליפס, ולפי תערוכת הרהיטים שנערכה במילאנו היד עוד נטויה להרחבתה. ה"משפחתיות" הזו, אגב, היא ככלל אחד הדברים המאפיינים דה לוקי כמעצב גופי תאורה, שנוהג לתרגם קונספט עיצובי לכדי עוד ועוד צורות ותצורות, אופני תלייה וכד'. 
אחד הדברים המעניינים בפגישה עם יוצרים/מתכננים, הוא הבנת התהליך היצירתי שלהם, ובתשובה לשאלה שנשאל בהקשר זה- איזה שלב הוא מעדיף בתהליך, מחלק דה לוקי את המתכננים לשתי אסכולות "יש אדריכלים שגישתם לתכנון היא גישה רציונלית, שעיקרה עמידה על נתונים/בעיות שסביבם הוא רוקמים את התכנון תוך חיפוש אחר הדרך הטובה ביותר, ויש כאלה שגישתם מתחילה בניסיון למצוא עניין רעיוני כלשהו וסביבו לפתח את התכנון. זוהי גם דרכי". בתוך כך, הוא נוטל אחריות מלאה על איכות ויופי, ומוציא אותה לפועל בדרכו: כשם שעיצוב גוף תאורה מתחיל אצלו מהנורה, מהרכיב ה"סופי" כביכול, גם את עבודות התכנון האדריכלי שלו הוא מעדיף לבצע כשהוא מתחיל מחלל הפנים על כלל פרטיו, ורק לאחר מכן לעבור למעטפת החיצונית. אף אחד מהחלומות שלו, לדבריו, זה לעצב סצנה ביתית של שולחן ערוך מא' עד ת', כולל כל הפרטים, ולהתחיל מהמפה הפרושה עליו. עד שיממש את החלום, הוא מסתפק בהובי נוסף שאימץ לעצמו- בניית בתי עץ קטנים ששובים את העין בחנם " אני מפרה את עצמי באמצעותם. המשור בו אני משתמש הוא בעיקרו כלי גס, ולכן מחייב אותי להיות עדין ומדויק, ועצם הבנייה שלהם מביאה לי תחושה טובה של רוגע ושלווה". בניית הבתים הקטנים (שהינם, אגב, מבוקשים ונמכרים בעיקר לאספנים), היא אולי גם סממן של החיבה שרוחש דה לוקי למגע עם חומרים ולעבודות יד בנוסח Crafts, בעיקר לשטיחים שאף נכללו בתצוגה שקיים בסטודיו שלו במסגרת תערוכת הרהיטים האחרונה במילאנו, אך כמי שמעיד על עצמו שהוא נהנה לשרטט גופי תאורה כך סתם להנאתו, נראה שאלה הינם מושא חיבתו העיקרי.

הכותבת הייתה אורחת חברת "קמחי תאורה" במילאנו.

מתוך מגזין 100: "בין אור לטכנולוגיה"