שפת תכנון עכשווית באוניברסיטת קורנל, ניו יורק

בניין מילשטייןMilshtein Hall  של הפקולטה לאדריכלות ואמנות באוניברסיטת קורנל שבעיר איתיקה (Ithaca) במדינת ניו-יורק, ארה"ב, הוא הבניין הראשון שחודש באוניברסיטה הותיקה מזה מאה שנה. הבניין, שנחנך השנה ונבנה בהשקעה של 40 מליון דולר, מגדיר מחדש את הכניסה הצפונית לקמפוס ואת תכנונו ביצע משרד האדריכלים הבינלאומי OMA בבעלותו של האדריכל רם קולהאס, שמטה משרדו ממוקם ברוטרדם, הולנד. עבור קולהאס, אחד האדריכלים המשפיעים בתקופתנו, זימן הפרויקט סוג של סגירת מעגל, מאחר ובשנות ה-70 גם הוא היה סטודנט בפקולטה וא"כ שימש בה כמרצה.

פעילות הפקולטה התנהלה כל השנים בארבעה מבנים סמוכים, אך נפרדים ונבדלים זה מזה בסגנונם. הנהלת האוניברסיטה החליטה שלא ליצור בניין חדש לגמרי, אלא הרחבה למבנים הקיימים- הרחבה שמגשרת ביניהם תוך יצירת קומפלקס מאוחד מבפנים ומבחוץ, שמכיל תוספת חללי סטודיו,  גלריות, חללים לביקורת ההגשות של הסטודנטים וכן אודיטוריום עם 253 מקומות ישיבה. באורח זה, נוצרה, למעשה, תוכנית אב חדשה לכלל הפקולטה, וחללים חדשים המקיימים יחסים עם המבנים הקיימים. 

קולהאס, כסטודנט לשעבר במקום, המכיר היטב את סביבת הלימודים והצרכים היום-יומיים של סטודנטים לאדריכלות, יצר מבנה המשתמש באופן מרחבי באזור שהיה תווך בין ארבעת הבניינים הסמוכים, ומונה שלוש קומות: קומה תת קרקעית, קומת כניסה/קרקע, וקומה שהיא מעין חלל קובייתי מורם מן הקרקע בתצורת קופסא מודרנית (Upper Plate ). 

הכניסה למבנה נעשית מקומת הקרקע בסמוך לבניין Rand Hall, לצד כיכר עם מדשאה המובילה למעבר מקורה שחוצה את המבנה החדש ומאפשר הליכה לאורכו והצצה למרחבי הקומה התת קרקעית- לחללי ביקורות הסטודנטים והאודיטוריום. כך, מיד עם הכניסה ללובי הבניין ניתן לחוות את כלל המעברים הפנימיים המצטלבים בגשר החוצה את האודיטוריום, כשהם גדושים בסטודנטים המתרוצצים בין הכיתות.

הקומה התת-קרקעית אשר נחפרה בעומק המגרש כוללת את האודיטוריום וחללים רב תכליתיים המשמשים לביקורות הסטודנטים. יצירתה הייתה כרוכה בקידוח עמוק וזהיר במיוחד, למציאת בסיס סלעי שיתמוך כראוי במבנה המשתלב עם ביסוס המבנים הקיימים מסביב. 

 בלב הפקולטה, בין קומת הקרקע והקומה התת קרקעית, נבנתה כיפה (The Dome) יצוקה מבטון שצורתה מדמה גבעה, והיא משמשת כאלמנט רב פרוגראמות המאפשר ניצול מקסימאלי של המרחב, ובכלל זה ליצירת אינטראקציה חברתית ותרבותית בכל שעות היממה: מצידה האחד, העליון, היא מהווה את רצפתו של האודיטוריום, כאשר המושבים באולם עוקבים אחר השיפוע הטבעי שלה. בחלק העליון של צדה השני, זה הפונה לבניין סיבלי (Sybley Hall), פולשת הכיפה מבעד חלונות הזכוכית אל החוץ, אל המעבר החוצה את הפקולטה. במקום זה המכונה The Pods שולבו ביציקת הבטון כדורי תאורה גדולים מלד, והוא מהווה אזור שהייה בו נוהגים הסטודנטים לשבת. בקומה התת-קרקעית מקרה הכיפה חלל שמשמש לביקורות עבודות הסטודנטים, וניתן להבחין בצורתה גם מצדו השני, דרך רחוב האוניברסיטה, כשהיא ממסגרת חלון מסך זכוכית ממנו ניתן להביט אל המתרחש  פנימה. 

  

  

הקומה השנייה של המבנה ((The Upper Plate מיועדת לחללי סטודיו לעבודת הסטודנטים, והיא מאכלסת אינספור עמדות העבודה הממוקמות במרווחים קבועים בין אחת לשנייה וממלאות את שטחה. חלל קופסתי זה נתמך על ידי מערכת של מסבכי פלדה (1200 טון!) המונחת על עמודים תוך יצירת חלל גדול ללא מחיצות, גמיש ורב שימושי. החלל רחב הידיים מקרה הן את קומת הקרקע והן את הרחוב החיצוני, ובכך מרחיב את ההזדמנות לשימוש בשטח הבנוי גם כלפי חוץ. קומת הקרקע מתחתיו נחלקת לשטח פנימי ולשטח חיצוני המשמש כמעבר מקורה להולכי רגל. מעבר זה חוצה את שטח הפקולטה, ואגב כך נוצרים המשכיות וקשר לשבילים להולכי הרגל העושים את דרכם מהכניסה הצפונית אל תוככי הקמפוס דרך הפקולטה. מסלול ההליכה עובר לאורכה של חזית הלבנים של בניין סיבלי שהפך לדופן הפנימית של הקומה השנייה, כשהוא חושף את הפעילות הרוחשת בתוכו 24 שעות ביממה. 

 

גג הקומה השנייה של המבנה תוכנן כשטח ירוק פתוח הכולל 41 סקיילטים המשתנים בגודלם ככל שמתקרבים למרכזו, ובתוך כך הם מחדירים אור יום טבעי גם למרכז החלל. התאורה המלאכותית הנדרשת מתקבלת ממערכת ששולבה בתקרה, אשר מווסתת באופן אוטומטי את כמות האור של הגופים התלויים על מערכת משנית של קורות פלדה. חזיתות הקומה מחופים בזכוכית, ובקצותיהם "נמתחת" רצועת שיש המגדיר ותוחם את החלל הקופסתי. על פני שטחו של השיש, שהובא מטורקיה ולוטש, ישנם פסים אנכיים באפור ולבן, ושילובו היה חיוני להדגשת המסה המורמת מן הקרקע. בתוך השיש אף נחקק שמו של המבנה – בניין מילשטיין, כשהוא מנציח את שם התורמים להקמתו שכמו נטמע בתוכו.  

היות והקומה השנייה המורמת מן הקרקע מקרה שטח חיצוני רב מאוד, חופתה הדופן התחתונה של כלל הקומה בלוחות ריבועיים ממתכת לבנה עם דיגום של תקרה בסגנון ויקטוריאני, המעניקים גימור עשיר לקירוי ואופי של חלל פנים החובר לסגנון המבנים ההיסטוריים הסובבים אותו. ככלל, החיבור בין ישן וחדש מהווה מופת לתכנון איכותי ויצירת סביבה רבת השראה לאוכלוסיית הסטודנטים לאדריכלות בראשית דרכם- המבנה החדש נמנע מלהיות ראוותני או מנקר עיניים, אינו מתחרה בהדרם של המבנים ההיסטוריים הסמוכים, אלא משלים את סגנונם כלפי חוץ, מקשר ביניהם ומעניק מענה פונקציונאלי המשפר את תפקוד כלל הפקולטה.