התחרות לבניית שכונת מגורים בשדה בוקר שבה יגורו חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון ובני משפחותיהם, נפלה על רון רוזן ממשרד האדריכלים "רוזן-ליננברג" כפרי בשל על אדמה צחיחה.
עוד כסטודנט בבצלאל - ה"אדריכלות המדברית" הייתה אחד מהנושאים המועדפים על רון. "האדריכלות המדברית מרתקת אותי משום שהיא מופנמת מאוד והיא תמיד הולכת על השילוב שבין מחסה מפני האקלים החם לבין מענה לצרכים תרבותיים". רון מספר ומצביע על אחד מדפיו של ספר אדריכלות "תראי את מרקש, זאת דוגמה נהדרת לבנייה מסורתית בעיר מדברית צפופה. מצד אחד החצר הפנימית שבה מתנהלים חיי המשפחה הסוערים פתוחה לכל כיוון, אך כלפי חוץ החצר סגורה לחלוטין, כאשר המשרביות שהן בעצם התריסים של פעם, מעניקות לנשים את האפשרות להציץ החוצה בלי שהגברים יבחינו בהן".
אז אפשר לומר שההשראה שלכם בתחרות הייתה אדריכלות מדברית?
"תראי, קודם כול כמו בכל תחרות כדי לנצח צריך להסתכן, לכן האדריכל מוכרח להחליט על מה הוא שם את כל מרכז הכובד התכנוני והעיצובי וזה בהחלט סוג של הימור. אני אוהב מאוד תחרויות משום שמבחינתי התחרויות נותנות לי לגיטימציה להתפרע עם הרעיונות, למרות שלפעמים ההעזה יכולה לפעול לרעתי. בתחרות של שדה בוקר ידענו מלכתחילה שהאקלים הוא נושא מרכזי אבל הידיעה הזו לא מספיקה כדי לזכות".
אז איך מפתחים את הנושא?
"בעיקר מתלבטים מאיזה כיוון לתקוף. יש את הפרוגרמה ואת חוברת ההסברים שהיא התסריט שכל המשתתפים מקבלים. לאחר שהאדריכל מזהה את הפוטנציאל שמסתתר מאחורי "רשימת הדרישות" הוא צריך להחליט מה יהיה "שובר השוויון שלו". למשל כשהשתתפנו בתחרות לתכנון בניין לנוער מחונן בפקולטה של האוניברסיטה, הצענו להשתמש בזכוכית מגדלת כסמל מרכזי לנוער שוחר המדע. גרם המדרגות המרכזי שתוכנן היה בעצם הידית של זכוכית המגדלת, ואילו העדשה של זכוכית המגדלת הייתה אמורה להיות עשויה מעדשה אמתית על מנת שילדים שעומדים בתוך הבניין ומאחורי העדשה יראו גדולים יותר כשמתבוננים עליהם מבחוץ – כלומר המטאפורה היא שהלמידה בבניין הופכת את הילדים לגדולים יותר. זה היה כנראה רעיון נועז מדי ובסופו של דבר השופטים העדיפו לבחור בהצעה לתכנון בניין שהחזות שלו דומה לשאר הבניינים באוניברסיטה".
חקירת הפרויקט הובילה את רון ואיתי היישר לזרועות חזונו של דויד בן גוריון להפוך את הנגב לבירת המדע של ישראל. "חשבנו לעצמנו איך אנחנו גורמים לאותם חוקרים שהם המשאב הרוחני שלנו לחיות טוב ולא להרגיש שהם בעונש רק משום שהם לא גרים במרכז. בנוסף על הבנת צרכי החוקרים ובני משפחותיהם נסענו כמה פעמים לשדה בוקר כדי לאפיין את האקלים ואת הסביבה. ידענו שמהות הפרויקט היא לחבר בין האוכלוסייה לבין הסביבה ושהחיבור יעשה באמצעות התמודדות עם האקלים של שדה בוקר".
אז לא רק חם בשדה בוקר?
"הישוב שדה בוקר נמצא בגובה 500 מטר, לכן בקיץ הרבה יותר נעים ממה שאנשים חושבים. לעומת זאת החורף קשה וקר ויש די הרבה לילות מתחת לאפס. לאחר שהבנו את האקלים המיוחד בשדה בוקר ולאחר שהחלטנו שהתכנית שלנו תעמוד על שני העוגנים - קהילה ואקלים, התחרות מבחינתנו יצאה לדרך. תוך כמה דקות עשינו סקיצה של הפרויקט ולאחר מכן התחלנו לחפש את הקונפליקט".
הקונפליקט שאיתי ורון חיפשו, התגלה בבעיה פשוטה מאוד – הצורך בשמירה על הפרטיות! אמנם כל שכונה תוכננה כך שבין הבתים יהיה אזור מעבר מיוחד להולכי רגל אשר מונע "הצצה" לתוך הדירה, אך מבחינה פסיכולוגית ההרגשה - שחלונות ותריסים פתוחים חושפים את אינטימיות המרחב הפרטי לעיני עוברי האורח - לא השתנתה, ולכן האפשרות שהמשפחות ימשיכו לסגור את התריסים שמחוץ לחלונות נותרה בעינה.
כלומר, הקונפליקט של רון ואיתי נמצא בצורך לשמור על האיזון בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי כאשר למשוואה נכנס הרצון להשתמש באנרגיה הטבעית של חום השמש ולשמר אותה.
"וזה בעצם היה האס ששלפנו מהשרוול. למרות שמבחינת התכנון יחידות הדיור לא היו חשופות לעיני הציבור, הבנו שעדיין לא פתרנו את הצורך הפסיכולוגי לשמור על הפרטיות. הרגשנו שבסופו של דבר הצלחת הפרויקט תלויה בשאלה האם מישהי או מישהו יחליטו לסגור את התריס שמחוץ לחלון משום שהם מעדיפים פרטיות על פני חימום הבית. כך נולד רעיון "חלון החממה" שהוא למעשה מעין חלון, שמאפשר להכניס אל תוך הבית את חום השמש הדרומית וגם לסגור את הפתח ועדיין לשמור על טמפרטורה נעימה בתוך הדירה".
פתרון "חלון החממה" מורכב בעצם משני חלונות שמחולקים באמצעות תריס לחלון פנימי ולחלון חיצוני. בחורף האוויר שנכלא בין החלון הפנימי לחלון החיצוני מתלהט. אותו אוויר חם משתחרר לתוך החדר ויוצר סירקולציה של אוויר חם שמחממת את החלל ומייתרת את הצורך בחימום באמצעות מכשיר חשמלי.
"מכיוון שידענו שהרעיון נראה כמו הזיה של אדריכלים שרק מייקרת את הפרויקט, ישבנו עם מהנדסי מיזוג אוויר וערכנו סימולציות שונות. בסופו של דבר הוכחנו שההשקעה בחלון האלומיניום תחזיר את עצמה תוך שנה בהשוואה לשימוש בתנורי ספירלה ואם בסופו של דבר יוחלט להכניס מזגנים לדירות - ההשקעה תחזיר את עצמה תוך 4 שנים. בעזרת הסימולציה הוכחנו שבחורף, ללא שימוש באמצעי חימום חשמליים, הטמפרטורה בחדר תהיה 21 מעלות כשבחוץ הטמפרטורה היא רק 15 מעלות".
ובקיץ?
"מכיוון שהקירות החיצוניים של הדירה חופו בבטון דוחה אנרגיה ובתוך הדירה השתמשנו בקירות שסופגים אנרגיה ושומרים עליה. בלילות הקיץ כשהחלונות פתוחים והטמפרטורה לפנות בוקר היא בסביבות 18 מעלות האוויר הקר חודר פנימה, ובבוקר לאחר שסוגרים את החלונות, האוויר הקר נשמר בפנים בזכות הקירות שמתפקדים כמו צידנית. ובמילים אחרות, בזמן שבחוץ שוררת טמפרטורה של 32 מעלות, בתוך הדירה הטמפרטורה היא 25 מעלות. אף על פי שמדובר ברעיון חדשני שלא נעשה מעולם הצלחנו לשכנע את השופטים וכיום באף אחת מהדירות לא מותקן מזגן".
במציאות הישראלית, גם רעיונות אדריכליים מבריקים, נותרים הרבה פעמים על הנייר, מיושמים באופן לקוי או פשוט דוהים. בסיור מקרי שערכתי במקום, פגשתי את ד"ר מילר, מומחית עולמית לגידול זיתים באזורים צחיחים שמשלימה בימים אלו את עבודת פוסט דוקטורט במכונים בשדה בוקר. פגשתי אותה, בחודש השמיני להריונה, בעוד תינוקה בן השנתיים סב סביבה בסמטאות השכונה.
מילר המגיעה ממדבריות אריזונה סיפרה לי על חווית מגוריה בחורף האחרון: "שהייתי בשדה בוקר מהווה עבורי מאין "הארה" כיצד באמצעים פשוטים ובתכנון נכון והומאני, ניתן להפוך את הסביבה המדברית המאתגרת למקום שכיף לחיות בו".
במהלך השנים תחרויות האדריכלות שימשו כנקודת פריצה עבור אדריכלים רבים, אך יותר מכך - בזכות התחרויות האלו האדריכלים מצליחים להביא לעולם פתרונות אדריכליים חדשניים, כמו פתרון "חלון החממה" של משרד האדריכלים "רוזן ליננברג" שמייתר את השימוש במזגנים ולכן חוסך באנרגיה ושומר על איכות הסביבה, בלי לפגוע בצורך החשוב של הדיירים לשמור על פרטיו.