מרפסת מול מרפסת

בסקירה לאחור, ניתן לפגוש מרפסות כבר משחר הבנייה. גם בארץ הן שזורות בנוף הבנייה המקומי, אך העיר המזוהה עמן יותר מכל היא ת"א, בה ניתן למצוא ערב רב של סגנונות המייצרים תמונת פסיפס צבעונית ורב גונית, שמשלבת מוטיבים מקומיים לצד "מיובאים" מאירופה וממזרח אפריקה.

כך ניתן למצוא בה מרפסות בסגנון קלאסי המזכיר את המרפסת בסיפור אהבתם של רומיאו ויוליה, מרפסות בעלות מוטיבים מזרחיים, מרפסות בעלות מוטיבים ועיטורים שנלקחו מהמסורת היהודית, דוגמת מעקות ברזל בצורת מנורה, מגן דוד ואריחי קרמיקה מעוטרים בסיפורים מן התנ"ך, מרפסות בעלות אופי מזרח אירופאי, וכמובן מרפסות בסגנון הבין-לאומי והבאוהאוס, המגלמות השפעה של זרם המודרניזם ששלט באירופה לאחר מלה"ע הראשונה, ורבים מהמתכננים שבנו בתל אביב בשנים אלה התחנכו על ברכיו. המודרניסטים תרו אחר הפשטות הצורנית, וחזרו אל הצורות הראשוניות –קובייה, כדור, עיגול, או קו נקי ישר, חפים מכל עיטור או אפליקציה מיותרת ומבטאים את הרעיון המודרניסטי שהפונקציה קודמת בחשיבותה לצורה. כלומר, אדריכלות פונקציונאלית ורציונאלית שנתנה מענה לצרכים אנושיים באמצעים מינימאליים במטרה להעלות את איכות החיים של כל שכבות האוכלוסייה.

עד שנות השישים היוו המרפסות אלמנט אדריכלי שהוא חלק בלתי נפרד מהוויית החיים, סוג של תיאטרון אנושי ומהות שוקקת חיות- מרחב למשחקי קלפים, להנאה מאבטיח קר בערבי קיץ, לארוחות ואירוחים שהתקיימו בשטחן, ואפילו סוג של אמצעי תקשורת בין שכנים ודרך "לשים עין" על הילדים המשחקים בחוץ. לקראת שנות השבעים, עם העלייה שחלה ברמת החיים, פשטה תופעה של סגירת מרפסות מתוך מטרה להגדיל את חלל הפנים ולנצל את שטחן לטובת פונקצית מגורים נוספת, כזאת או אחרת. בהמשך לתופעה זו השתנה נוף המרפסות, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים הולידו מבנים שטוחי חזית- כאלה שהטמיעו אותן בתוך נפח המבנה כאילו לא היו קיימות. ואולם, ההכרה בחשיבותה של המרפסת כצורך אנושי לצד איכויות הקשר עם החוץ שהיא מעניקה, השיבו את המרפסות לחיינו בשנות התשעים, אך הפעם עם המצאה מוזרה, שלא לומר מעוותת, שנועדה למנוע אפשרות לסגירתן: מרפסות ש"מדלגות" על קומה (קומה כן, קומה לא) ומייצרות חלל כפול בין מרפסת למרפסת, כמו גם חזות לא אחידה ואפילו קופצנית משהו למבנה עצמו. 

בעיית האקוסטיקה שמייצרות מרפסות ה"זיגזג", אופן בנייתן שנוגס בפרטיות, עלויות גבוהות ובזבוז של שטחי בנייה הולידו את התיקון בחוק התכנון והבנייה, שמאפשר כעת להוסיף לכל דירה מרפסת בשטח של 12-14מ"ר, מבלי שתיחשב כשטח עיקרי באחוזיי בנייה -  מרפסת זו מחושבת כשטח שירות, עליו חלה כמחצית הארנונה אשר חלה על  שאר חלקי הדירה.

ההכרה במרפסת כאלמנט התורם לאיכות חיי הדיירים ולהשבחת ערכו של הנכס, הביאו לכך שלא מעט בעלי דירות  מבקשים להוסיפה למבנים קיימים.

תוספת זו יכולה להתבצע בשתי שיטות: בשיטת בנייה קונבנציונלית "רטובה", או בשיטת הבנייה הקלה וה"יבשה", שמושתת על קונסטרוקציית פלדה וחיפוי בלוחות טרומיים מסוגים שונים. 

למותר לציין שכל תוספת כזו מחייבת הסכמה של כל דיירי הבניין, אישור וקבלת היתרים מהרשויות, וכמובן תכנון מוקפד תוך התחשבות בהיבטים קונסטרוקטיביים וחזותיים.   

הנטייה הרווחת היא להשתמש בשיטת הבנייה היבשה/קלה. במיוחד כאשר מדובר בסגירה של "חורים" שנוצרים כתוצאה ממבנה הזיגזג של מרפסות הקיימות.

יצירת מסגרות פלדה מפרופילי L או I , בהתאמה למבנה המיועד, הבאתן לאתר ועיגונן למבנה. לקונסטרוקציה זו מחברים לוחות טרומיים אותם ניתן להזמין במידות מדייקות ומרכיבים על המסגרות בו במקום. יתרונות השיטה לעומת יציקת הבטון המסורתית (בנייה רטובה), הן בעלויות המופחתות, בניקיון העבודה, בקלות האנרגטית ובעיקר במהירות.

סוגי לוחות המשמשים בבנייה קלה -

- "לוחדים" לוחות בטון עם כבלים דרוכים בתוכם. בעלי סיבולת נשיאה של פי 3-4 מבטון רגיל. עוצמתם בחוזקם.

- פלטות של פח מרוד שעוביו 8 מ"מ, והוא משמש בעיקר במבני תעשייה.  

- לוחות מאסטרקיר - לוחות "פיבר צ'מנט", כלומר שילוב בין בטון וסיבי צלוליז הכבושים בחום רב בתנור. דחיסותם מעניקה להם את עמידותם וחוזקם הרב, הן בתנאי מזג-אויר קשים, והן בנשיאת משקל רב, למרות שהם קלים ביחס ללוחות הבטון המוזכרים לעיל. בנוסף, הם אינם דליקים, עמידים בתנאי רטיבות, וידידותיים לסביבה. אגב, שיבתו של הבטון 

לאופנה הרחיבה את השימוש בלוחות אלה, ומשימוש לריצוף הם הפכו טובים לשמש גם בקירות וחזיתות, וכן במגוון שימושי פנים, ובכלל זה לבניית רהיטים.

את השיטה המסורתית של יציקת בטון רטוב בשטח והמתנה עד שיתייבש, ממעיטים לראות בשנים האחרונות, בעיקר בשל היותה ארוכה ו"מסורבלת" יותר מהשיטה היבשה. השיטה הרטובה דורשת הרכבת תבניות, הבאת בטון לאתר והעלאתו לקומות הגבוהות עם צינורות לחץ, כאשר בתוך כך נדרש להתמודד עם הלכלוך שיוצרת ההתזה על חזיתות המבנה. בנייה בשיטה זו כרוכה בכוח אדם גדול יותר, עלויותיה גבוהות יותר, וכך אף זמן הביצוע ארוך יותר. 

במקרים של בניית מרפסות במבנים ישנים שאינם בעלי מרפסת קיימת/מקורית ובמידה וכמות המרפסות היא גדולה, נדרשת התמודדות עם בעיית עומסי משקל המרפסות, אשר לא פעם הינם גבוהים מיכולתו של המבנה לשאת. במקרים אלו חובה להוריד את משקל המרפסות לקרקע באמצעות עמודים, בין אם עמודי בטון או עמודי פלדה, ולדבר זה יש השלכות משלו:

ע"פ חוק תכנון ובנייה ניתן להבליט גזוזטרה עד 40% מקו בניין, קדמי ואחורי. הדבר מגביל את עומק המרפסת ל-2 מ' בלבד, ומקשה אף להציב בה מערכת ישיבה. בעיה זו לעיתים ניתנת לפתרון ע"י הגשה של בקשה לשינוי נקודתי בתקנות נקודתי.

על סמך אותו עיקרון יש מגבלה של 10% חריגה מקו בניין כשמדובר בקווי בניין צדדיים, לא חזית ראשית. מגבלה זו עלולה ליצור מצב בו בבניינים מסוימים יהיו דירות אשר כלל לא יתאפשר להם לבנות מרפסת. גם כאן יש סיכוי לשינוי בשינוי תב"ע נקודתי, תלוי כמובן באם יש משאבים של זמן כסף ואנרגיה להשקיע בכך. 

חדירה של עמודים מטה לשטחי קרקע משפיעה לרוב לרעה על שטחי ציבור, שטחי גינה,איזור חנויות וכיוצא בזאת.האקט משנה את אופיו של החלל בכך שהוא מייצר קירוי והצללה, מצמצם את שטחו, ואף משנה את אופיו האורבאני של המרחב.

עיצוב המרפסת תלוי, כמובן, בגודלה ובנוף אליו היא פונה. כך, לדוגמה, אם היא פונה לנוף ים מומלץ להתקין בה מעקה שקוף שיחשוף את יופיו, ונוף שאינו מצטיין באטרקטיביות כדאי לחסום באמצעות מעקה בנוי-אטום.  בבתים חדשים המתנאים במרפסות מרווחות השמיים הם כמעט הגבול באשר לניצול השטח. ניתן לשוות להן מראה שייצור המשך טבעי לסלון ולחלקן לאזורי פעילות שונים, דוגמת פינת אוכל, פינת ישיבה/אירוח, פינת בישול, ג'קוזי, ועוד, וכן ליצור בהן פינות שתולות שיעניקו אווירת גן. אך גם את שטחה של מרפסת קטנה ניתן להפוך לפינת חמד נעימה: לרצף אותה, למשל, בשטיח דשא סינטטי, להציב בה כורסאות צבעוניות, לשלב תאורה נעימה או עששיות רומנטיות, ולשאוף מלוא החזה תחושת חוץ- במקרה זה, גודל המרפסת ממש לא קובע.

מתוך בית ונוי מס. 112: "מרפסת מול מרפסת"