"פלסטיק ייחשב, בעתיד, לחומר אציל באמת" היא אחת מאמרותיו הידועות של מעצב העל פיליפ סטארק, אך עם כל סגולותיו הטובות והיותו אהוד לשימוש בקרב מעצבים, הוא עדיין אינו נמנה על אותה נבחרת עילית הכוללת חומרים כבדולח, כסף ופורצלן, אשר בעבר היו מרכיבים את שולחנם של מלכים ורוזנים, ועד היום הם נקשרים בתודעה בכל הקשור ליוקרה ויוקרתיות, שלא לומר ליוקר.... בעולם קיימים יצרנים רבים מספור העוסקים בייצור כלים עשויים מקריסטל, כסף ופורצלן, אולם התהילה בתחום עדיין שמורה לחברות ותיקות מאד, הממשיכות עד היום לייצר מותגים חדשים עטופים בהילת זוהר שכל כולה אומרת איכות, סגנון ומעמד.
בדולח (קריסטל)הליך ייצור הזכוכית הפשוטה ידוע לאדם כבר אלפי שנים, אך את הזכוכית הקריסטלית-בדולח, שנוצרת על ידי הוספת תחמוצת עופרת, המציאו רק במחצית השניה של המאה ה-17. תכונתו/יכולתו הגבוהה של הבדולח ל"שבור" קרני אור, מיקמה אותו במהירות כחומר מועדף לייצור שנדליירים, כאשר פיתוח טכניקות ייצור שונות הובילו אותו בהמשך גם לתחום ייצור הכלים – כוסות, גביעים, כדים, קערות ואף גופים מפוסלים, שהיו יקרים מאוד והתאימו לחיכם ולכיסם של בעלי הממון והמעמד הגבוה בלבד. אמנם כיום ישנן אלפי חברות ברחבי העולם שמייצרות חפצים מבדולח, אך רק מספר קטן הן כאלה שנותרו מעידן אחר ומשמרות את מעמדן המותגי בייצור פריטי בדולח ככוסות, פמוטים או קערות, ההופכים כל שולחן ליוקרתי ומלכותי. כך, למשל, המלך לואי ה-15 היה זה שהעניק את האישור לייסוד תעשיית הזכוכית בעיר Baccarat שבמזרח צרפת ועד עצם היום הזה המותג הנושא את השם הוא המספק את חפצי הקריסטל לארמון האליזה. "ספקית הארמונות" גם סיפקה את צרכי הצארים הרוסיים, לרבות עיצוב כוסות וודקה מיוחדים. מותג ותיק וידוע אחר בתחום הבדולח הוא "Cristal de Serves" שגם הוא החל את דרכו בצרפת של המחצית הראשונה של המאה ה- 18, עת המרקיזה דה פומפדור, פילגשו של לואי ה- 15, רכשה מפעל זכוכית והפעילה אותו תחת חסות המלך. המותג "Lalique" מייסודו של האמן רנה לליק, שזכה לתהילה בזכות התכשיטים שעיצב, נולד בשיתוף פעולה בינו לבין יצרן הבשמים פרנסואה קוטי, כאשר הפריטים שיוצרו על ידו מתחילת המאה ה-20 כוללים לא רק בקבוקי בושם וחפצי הגשה אלא גם פריטי נוי כמו פסלים, רהוט משולב בקריסטל ואגרטלים, יקרים ויוקרתיים עד מאוד ופופולריים בתחום עיצוב הבית של אלה היכולים להרשות לעצמם. אי אפשר לדבר על בדולח מבלי להזכיר את המותג "סברובסקי" (Swarovski) שנוסד ב-1895 בבוהמיה כמפעל לחתוך קריסטל. דווקא המעבר של חברה זו לייצור חרוזי קריסטל הפך את פריטיה לנגישים יותר. באמצעות חרוזים אלה ניתן לעטר כל כלי, פריט ואף טקסטיל, על מנת ליצור תוצר סופי זוהר ויוקרתי. מותג נוסף שמקורו בבוהמיה הוא "Riedel"- מותג המתגאה בגביעי יין שלצורתם ולאופן ייצורם ישנה השפעה ישירה על איכות וטעם המשקה הנלגם מהם.
כסףמאחר והכסף הינו מתכת רכה, בייצור כלים ותכשיטים מכסף מקובל להשתמש בתערובת המורכבת מ- 925 חלקים של כסף על כל 1000 חלקים של תוצר סופי, כאשר שאר 75 החלקים מורכבים בדרך כלל מנחושת. יחס זה מבטיח חוזק מספיק על מנת ליצר כלים ותכשיטים עמידים.
לפיכך, כלי הכסף ותכשיטי הכסף המובחרים ביותר עשויים מ-92.5% כסף ו-7.5% נחושת. כסף זה, הנחשב לאיכותי ביותר, נקרא "כסף סטרלינג" (Sterling Silver), ומסומן בדרך כלל בהטבעת חותם 925. כסף באיכות נמוכה יותר יסומן למשל כ-800, דבר המעיד על הימצאות 80% כסף בחומר הסופי (אנגליה היא אגב, המדינה בה החלו לסמן לראשונה באופן מסודר את תכשיטי וכלי הכסף, על מנת להעיד על איכות חומר הגלם).
כלי הכסף השתלבו בכל תקופה לתוך הסביבה העיצובית בדיוק כמו כל חומר אחר. ניתן לראות כלים מעוצבים בסגנון הרוקוקו (תחילת המאה ה-18) המסולסל ועתיר העיטורים, עבור דרך ה- Art nouveau – בקווים נקים וזורמים, עם דוגמאות של פרחים וחרקים, ה-art deco – מוטיבים של פרחים וצורות אבסטרקטיות, ומעבר לעיצוב מודרני בשנות החמישים של המאה ה-20, עת התפתח עניין מחודש בצורה ובקשר שלה לייצור ההמוני. אך הבום הגדול של כלי הכסף, כחלק אינטגרלי מהבית המעוצב, משולחן חדר האוכל המהודר וכעדות לסגנון החיים גבוה, היה בשיאו באירופה ובארה"ב, בין מחצית המאה ה-19 למחצית המאה ה-20. הכסף, עדיין מתכת יקרה גם אם פחות מבעבר, וכן הטכנולוגיות שהתפתחו בתקופה זו והקלו על ייצור כלים מהחומר, גרמו לכך שכלי הכסף הפכו להיות חלק אינטגרלי מנכסי המשפחה האירופאית, או האמריקאית. מאותה תקופה ניתן למצוא למשל, מערכות סכו"ם בעלות עשרות חלקים, כאשר ככל שהמערכת הייתה גדולה יותר, כך היא העידה על עושרה וטוב טעמה של המשפחה. מעבר לכך, כעדות לחוסנה של המשפחה כמו גם כסממן של יוקרה, נולד בתקופה זו המנהג להטביע על כלי הכסף את סמליה (רגע של טריוויה: המזלג הפך להיות כלי אכילה נפוץ בקרב בני המעמדות הגבוהים באירופה במהלך המאה ה-15. מאותה תקופה ועד למאה ה-18 היה מקובל שאורח המגיע לסעודה נושא עמו את המזלג והסכין האישיים שלו בקופסא מהודרת שנקראה "Cadena"). מלחמת העולם השנייה קטעה את התהליך. הסיבות לכך היו נעוצות בגידול בעלויות העבודה, בהיעלמות המשרתים ממשקי הבית של מעמד הביניים (אלה שהיו אמונים על המלאכה המפרכת של ניקוי ותחזוקת כלי הכסף הרבים...) וכן בשינוי טעמו של הציבור (הראוותנות פחתה) שרק מאוחר יותר שב להתעניין בכלי כסף.
באירופה ובארה"ב כלי הכסף הם עדיין סממן של סטטוס ויוקרה. מתנות עשויות כסף הינן מנהג מקובל לציון אירועים נחשבים ומשמעותיים בחיים, וכלי כסף נחשבים חלק מנכסי משפחה העוברים בגאווה מדור לדור. בארץ הייתה קיימת תפיסה שקשרה את כלי הכסף למסורת ולעולם היודאיקה, אך בשנים האחרונות ניכרת מגמה הנוטה לשלב אותם כחלק מעריכתו של שולחן אלגנטי ומהודר, ללא קשר לעולם הדת.
שוק כלי הכסף העולמי כולל חברות ותיקות ומכובדות, הממשיכות את מסורת השולחן והאירוח המהודר. מי שהממון מצוי בכיסו, יוכל לרכוש מערכות סכו"ם או כלי כסף אחרים באחד מבתי חרשי הכסף הותיקים והידועים, כמו Tiffany האמריקאית (קיימת משנת 1837), ב- Wallace Silversmiths האנגלית, ב- David Andersen הנורווגית (קיימים משנת 1876), ב- Brandizzi האיטלקית (קיימים משנת 1887), בפריט של חברת ,CHRISTOFFEL הצרפתית, או אולי פריט של חרש הכסף Georg Jensen הדני (משנת 1904).
פורצלןעולם הפורצלן (חרסינה) רווי, בדיוק כמו בתחום הבדולח והכסף, בחברות ותיקות, לעיתים בנות מאות שנים, אשר פנו ועדיין פונות לפלח השוק של העשירון העליון. אין לשכוח שבשורה התחתונה הולדתו של הפורצלן הוא בעולם הקדרות, שחומר הגלם שלו הוא בוץ, או באדמה חרסיתית ליתר דיוק. לחרסינה משתמשים באדמת חרסית לבנה (קאולין) ומכאן צבעה הבסיסי.
הקדרות המסורתית התרכזה בדרך כלל במקומות כמו שפכי נהרות ושפת נחלים, שם ניתן היה למצוא שפע של חרסית בטבע, וכך, באזורי עולם שונים ניתן היה למצוא את הקדר הבודד או קהילות של קדרים, שהפכו את עיסוקם ואת מיקומם הגיאוגרפי לידועים בתחום זה. למשל, באנגליה, העיר Stoke-on-Trent מכונה, "The Potteries", מאחר ושם התפתחה תעשייה משמעותית מאוד של קדרות, קרמיקה ופורצלן, עם שמות מובילים, כמו "Wedgwood" ו-"Royal Doulton".
הסינים המציאו את טכניקת ייצור הפורצלן (המעודן יותר מהקרמיקה) ואת טכניקות הציור המורכב עליו, ובכך השפיעו עמוקות על המערב בתחום זה (כלי החרסינה נקראים באנגלית "CHINA"). מקובל להניח שהיה זה מרקו פולו שהביא למערב דוגמאות של פורצלן סיני מעודן, שכלים עשויים ממנו הפכו כמעט מייד למועדפים על מלכים וברונים. אולם פיצוח הנוסחה הסינית לייצור כלים אלה ארך עוד זמן רב, ורק בתחילת המאה ה- 18 החלו לייצר באירופה פורצלן- תחילה בפולין (מייסן) ואחר כך באוסטריה, צרפת ואנגליה. עם חדירתו של הפורצלן לאירופה הוא הפך פופולרי מאד- לצד כלי אוכל יוקרתיים הוא שימש גם לייצור פיגורינות ופריטי נוי כקופסאות מהודרות, ואף בני המעמדות הגבוהים אימצוהו בחום. כמו בתחום הבדולח והכסף, גם בתחום הפורצלן ישנה "נבחרת ותיקים" מובילה, אשר בנוסף לחברות שהוזכרו כוללת שמות נחשבים כרוזנטל, "Villeroy & Boch", Georg Jensen, Royal Copenhagen ו- Derby - מותגים ותיקים, ידועים ויוקרתיים השומרים על מסורת האיכות והאלגנטיות עד היום.
טיפים חגיגייםאמנם ברוב הבתים במדינת ישראל אין רב משרתים שעוטה על ידיו כפפות צחורות, ואחד מתפקידיו הוא לבדוק שעריכת השולחן נעשתה על פי כל הכללים הנהוגים, אבל גם בהיעדרו (למצער...) ניתן עדיין לעצב שולחן חג מהודר, ולחיות, ולו לערב אחד אשליית חגיגיות מלכותית. התכנון, כמעט כמו בכל תחומי החיים, הוא קריטי. גם אם יש מקום ואפילו רצוי להיות יצירתיים, מהספונטניות כדאי לשכוח. מומלץ לערוך רשימה מפורטת של כל הכלים והאביזרים הנדרשים לצורך עריכת השולחן, כך שאם חסר פריט כלשהוא ניתן להשלים את רכישתו.
- אחת הטעויות הנפוצות ביותר בתכנון שולחן החג היא דווקא עודף ולא חוסר, שכן שולחן אלגנטי צריך להיות מהודר, אך יחד עם זאת מאופק. עודף כלים וקישוטיות יתר רק יפגמו במראה הכללי הנוצר.
- כדאי להשקיע מחשבה בתכנון הצבעים: שולחן אלגנטי יכול להתבסס על כל צבע מוביל, אך גם שילוב של צבעי לבן, שמנת וזהב/כסף ייצרו את האפקט הנקי, המאופק והמהודר ביותר.
- ראנר על גבי המפה הוא אלמנט עיצובי נאה, שבמקביל משרת מטרה פונקציונאלית של חלוקת השולחן לשני חלקים ויצירת מרכז נוח להנחת כלי הגשה ואלמנטים קישוטיים.
- במרכז השולחן רצוי להניח אלמנט שיהווה מוטיב קישוטי מרכזי (Centerpiece) שלוכד את תשומת הלב ומשפיע על עיצוב השולחן, וגם כאן היעדר גודש הוא מושג מפתח. לא כדאי שהסידור המרכזי ישתלט על השולחן, הן בהיבט העיצובי והן בהיבט הפונקציונאלי של השארת מספיק מקום לשאר הפריטים.
- המוטיב המרכזי יכול להיות סדור פרחים, קבוצת נרות, סידור פירות או כל סוג של "מיצב" בהתאמה לרמת היצירתיות. מספר כללים עיקריים בהקשר זה: הסידור המרכזי לא צריך להיות גבוה יותר מאשר צוואר של אדם ממוצע בישיבה, על מנת שלא יסתיר את הסועדים האחד מהשני. אין כמעט דבר מתסכל יותר מאשר ניסיונות "הצצה" מעבר לסידור פרחים, מרשים ככל שיהיה. כמו כן, אם הסידור כולל נרות רצוי שאלה יהיו דקים וארוכים מאוד (לא בגובה עיני הסועדים), או נמוכים מאוד. ככלל, בשולחן מאורך רצוי ליצור מוטיב מרכזי מוארך ואילו בשולחן עגול, סדור מרכזי עגול.
בסידור מרכזי המתייחס לחג (כמו ראש השנה) רצוי להניח אלמנטים המתקשרים לחג – תפוחים שליבתם הוצאה ובמקומה הוצבו נר, קערית דבש, רימונים וכד'.
- כלים דוגמת שמפניירות, קראפים מסוגננים או צלוחית לקוביות סוכר עם מלקחי כסף מעודנים, לעולם ישוו לשולחן ארומה של הידור ויוקרה. תוספת אלגנטית אחרת יכולה להיות כרטיסים מהודרים עם שמות הסועדים וכן "תפריט הערב" שיכול להיות משולב כחלק מהסדור המרכזי, או באופן אישי לכל סועד בנפרד, מקופל על הצלחת העליונה. מי שרוצה להשקיע במיוחד, יכול לרכוש קופסאות קטנות, לכרוך אותן בסרט תחרה ולהניח לכל סועד בסמוך לצלחת – בתוך הקופסאות ניתן לשים שוקולד או ממתק איכותי, ולחילופין מזכרת מיוחדת מערב חגיגי ומסוגנן עד אחרון הפרטים.
מתוך מגזין בית ונוי 96: "תפריט של יוקרה"