בשנים האחרונות אני פוגשת את הנישה, (גומחה בעברית), כמעט בכל עיתון עיצוב וכמעט בכל בית בישראל. הנישה מופיעה במגוון עצום של גדלים, צורות וטקסטורות, אך פעמים רבות היא אינה תורמת דבר לחלל בו הן מצויה, ובלשון המעטה.
האם בכלל צריך אותה? האם זה טרנד? אופנה?
בואו נעשה סדר בבלגן. את הנישה המפורסמת שלנו אפשר למצוא באדריכלות קדומה, כבר בתקופה של כ-5000 שנה לפנה"ס. הנישה דאז הייתה ייעודית, ובאה להכיל, להדגיש ולהעצים את האלמנט שבתוכה:פסל, תמונה, כד, נרות וכד'.
גישה זו נכונה גם כיום - לא עושים סתם נישה בבית כי זה נחמד... (נחמד זה חתול!) מתכננים נישה אם יש לה ערך אסתטי או פונקציונאלי,וכאן המקום להדגיש שגודלה והפרופורציות שלה חשובים מאוד בסה"כ התוצאה הסופית.
לדוגמא: אם החלטנו לשים כד גדול בתוך גומחה, אזי היא צריכה להיות בפרופורציה לכד הנתון. אך קורה שהכד נשבר ואז שמים במקומו כד קטן, והתוצאה היא חסרת כל פרופורציה, אפילו מגוחכת. נישות בעיקרן הן פתרון טוב ואסתטי, כשהן מתוכננות נכונה.
לדוגמה: נישה בחדר הרחצה, באזור המקלחת או האמבטיה, צריכה להיות מתוכננת לפי גובה השמפו והמרכך הגבוה יותר ואולי אפילו לחשוב על חלוקתה לשני מדפים פנימיים- שלו ושלה.
נישה יעילה ופופולארית נוספת היא נישה למסך LCD שתלוי ע"ג קיר. ברגע שהוא "עטוף" בגומחה היא מסתירה את אמצעי התליה הלא אסתטיים שלו.
נישות שנועדו להצבת חפצי חן, נרות, תמונות וכד', הן כאלה שערכן הוא אסתטי גרידא, ובהחלט יעיל כדי לשבור ולרכך תחושת מסה של קירות ארוכים במיוחד. נישות דוגמתן יכולות לשמש גם כספריה, ואז הן מעניקות לחלל גם ערך תוכני מוסף. כך או אחרת, אם אתם בעניין של נישה- אז בקפידה, ותוך חשיבה מקדימה נכונה על הפונקציה ועל המידות.
מתוך בית ונוי 109: "משהו על נישות"